עלייתו של הרייך הרביעי

הרייך הרביעי של אירופה

לאורך ההיסטוריה הגרמנית המילה "רייך" תיארה מצב רומנטי של אימפריה גרמנית יבשתית השואבת את עברה מהאימפריה הרומית הקדושה. באמצע המאה ה-19 אוטו פון ביסמרק איחד את הנסיכויות הגרמניות תחת הדגל הרעיוני של "הרייך השני". הרפובליקאים של ויימאר כינו עצמם אנשי "הרייך הגרמני", ואדולף היטלר והנאצים ניסו ליצור את "הרייך השלישי", רייך שבחלומם ימשיך ויתקיים כ-1000 שנים. כידוע כולם כשלו. המבנים המורכבים שביסמרק איחד ויצר התנפצו במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי והנאצים לא השאירו דבר מרפובליקת ויימאר, ואת רייך אלף השנה של היטלר מלחמת העולם השנייה הפכה להרס וחורבן. אך נראה שדווקא עכשיו, בשקט חרישי, מבלי שאפילו ירייה אחת נורתה, טנק אחד חצה את הגבול, או מטוס אחד הפציץ את שכנותיה האירופאיות, גרמניה עומדת להשיג את חלומה ההיסטורי. בלי מלחמה ובלי אלימות, אלא כתוצאה ממאמצים ותהליכים שנמשכו כמעט חמישה עשורים, ושיאם במשבר הכלכלי הפוקד כעת את היבשת. הרייך הגרמני של אירופה הולך ומוקם, הרייך הרביעי.

שתי תעלות לשני גושים

איך תהפוך תעלת ניקרגואה הקורמות עור וגידים בשבועות האחרונים, למוקד הסכסוך בין שני הגושים בדרום אמריקה ובין ארצות הברית למעצמות העולות

בשבועות האחרונים התגברו הפרסומים על פעילות הנדסית מוגברת וחדירה מרובה של כוחות צבא ניקרגואה אל אזור הגבול שבין קוסטה ריקה וניקרגואה אזור בו עובר נהר סאן חואן. מומחים ופרשנים מעריכים כי הפעילות ההנדסית בנהר, וזרם כוחות הצבא המגיעים לאזור הם השלב הראשון בתוכניתה של ממשלת ניקרגואה לביצוע כריית "תעלת ניקרגואה" שתחבר בין האוקיינוס השקט לאטלנטי ותהייה נתיב מסחר חדש, מודרני ומתחרה לתעלת פנמה.

התוכנית לבניית תעלה ניקרגואה אינה תוכנית חדשה. היסטורית הדיבורים על תעלה שכזו החלו כבר בתחילת המאה ה–19, הרבה לפני שבכלל חשבו להקים את תעלה פנמה. אך בסופו של דבר מאבקים פולטים, שיקולים כלכליים ואינטרסים אמריקאים הסיטו את התוכניות הישנות, ופנמה זכתה בתעלה ששינתה את כלכלתה מקצה לקצה והפכה את אותה מדינה קטנה לאחת העשירות (לנפש) בדרום ומרכז אמריקה. אך בשנים האחרונות ובמיוחד מאז חזר דניאל אורטגה אל ראשות ממשלת ניקרגואה חזרו התוכניות הישנות לבניית התעלה אל הכותרות.

על פניו לתעלת ניקרגואה ישנם יתרונות רבים. קודם כל היא קרובה יותר גיאוגרפית לשלושת יעדי המסחר העיקרים בעולם הנאלצים היום להשתמש בתעלת פנמה: ארצות הברית, אירופה, ומזרח אסיה. בניית תעלה בניקרגואה הנמצאת צפונית יותר יבשתית ולכן קרובה יותר לכל השלושה תקצר את הדרך בין היבשות באפון ניכר, (הערכות מדברות על שיט שבין יום ליומיים פחות). מאחר שתעלת ניקרגואה עתידה להבנות 100 שנה אחרי תעלת פנמה, בנייתה עשויה וגם מתוכננת לפתור את בעיית פנמקס (Panamax), המטרידה היום את עולם הסחר עולמי. פנמקס הוא כינוי למגבלות אותם יש לקחת בחשבון כאשר בונים אוניות שצפויות לעבור בתעלה. מגבלות של גובה, אורך ועומק של האוניות, שאולי היו רלוונטיות בתחילת המאה ה-20 ולרוב אותה מאה, אך הפכו למעמסה על בניית אוניות חדשות ומודרניות ובכך סגרו את היכולת להשתמש בתעלה עבור חלק הולך וגדל של אוניות המשמשות לסחר העולמי. כלכלת  ניקרגואה גם כן צפויה להרוויח מתעלה שכזו בדיוק כמו שפנמה הרוויחה מהתעלה שלה, מה שיכול להפוך את אחת המדינות העניות במרכז אמריקה לאחת העשירות, תוך זמן קצת יחסית, ולחלץ מיליונים מעוני.

אך לצד כל אותם יתרונות בעיה אחת מרחפת מעל בניית תעלת ניקרגואה והיא המדינה בה מתוכננת התעלה, ניקרגואה. לעומת תעלת פנמה העוברת במדינה פרו-אמריקאית ופרו-מערבית. ניקרגואה היא מדינה סוררת השייכת לגוש המדינות האנטי-אמריקאיות ביבשת דרום אמריקה, גוש מדינות המונהג היום בידי ונצואלה של הוגו צ'אווס. ומכיוון שארצות הברית לא תרצה לתמוך כלכלית בפרויקט שמוקם במדינה כזאת, ומכאן שגם גופים בינלאומיים הנשמעים לרצונה כמו הבנק העולמי וקרן המטבע ידירו את רגליהם ולא יתנו את הסיוע והעזרה. עולה סוגיית המימון.

על פי הערכות עלות הקמת התעלה תנוע בין 20 ל - 30 מיליארד דולר, וזה עבור מדינה שתקציבה השנתי הוא קצת יותר ממיליארד דולר. מה שאומר שניקרגואה לא תוכל לבנות את התעלה באופן עצמאי וגם לא לקבל הלוואות ותאלץ לחפש ממיון ממדינות וממשלות אחרות. רוסיה כבר הודיעה שהיא מתעניינת במיזם, גם איראן ואיחוד האמירויות כבר קיבלו פנייה, וסביר שגם סין תציע עזרה בהקמה, אם באופן כספי ואם  עזרה הנדסית ופיזית כמו שהיא עושה פעמים רבות באפריקה בשנים האחרונות. רוסיה איראן, העולם הערבי וסין אלו בדיוק אותן מדינות שארצות הברית לא רוצה לראות כל כך קרוב לגבולה הדרומי. ובטח לא כבעלים בפועל של אחד מהפרויקטים הכלכליים החשובים ביותר שיהיו בתחילת המאה העשרים ואחת, נתיב הסחר החדש בין מזרח ומערב.

אך יותר מאשר התעלה מאיימת על ארצות הברית היא מאותת לנו שוב על המאבק בין הגוש הפרו-אמריקאי לגוש האנטי- אמריקאי המתבסס בדרום יבשת אמריקה. ועל ניסיונות החדירה של גורמים ומדינות כמו העולם המוסלמי, רוסיה וסין לאותו גוש אנטי-אמריקאי ולחזק אותו בעזה מבחוץ.

האם ארצות הברית תשב בשקט ? רוב הסיכויים שלו, מניסיון העבר ארצות הברית מאד רגישה לכל מה שנוגע לדרום ומרכז אמריקה, ובעיקר לכל נושא המתקשר לתעלת פנמה. היא התערבה צבאית בכל פעם שראתה סכנה המתקרבת אל תעלת פנמה, ולא חשבה פעמים להחליף שליטים בפנמה ובמדינות השכנות אם חשבה שזה יסייע לה לשמר את התעלה בשליטה אפקטיבית שלה. אז כמובן תעלה שמראש מוגדרת כתעלה המתחרה בתעלה פנמה האמריקאית, לא תתקבל בשקט אצל המעצמה מצפון. בסוף שנה הבאה צפויות להתקיים בחירות בניקרגואה מה שיהפוך את המדינה לזירת מאבק בין שני הגושים. אם ארצות הברית תחליט סופית שאורטגה ותוכנית התעלה שלו ממשיים והם בדרך לביצוע היא תעשה כל שביכולתה (כמו שעשתה פעמים רבות בעבר) כדי לדאוג שהוא יאבד את כיסאו. במידה והתעלה עדיין בשלב הדיבורים וייקח עוד זמן רב עד שהפרויקט יבשיל, אפשר קצת לחכות עם המעורבות האמריקאית בסוגיה.

בכל מקרה ניקרגואה מסמנת את עצמה כמוקד המאבק הבא בין שני הגושים בדרום אמריקה, ובין המעצמות העולות לארצות הברית. מה שיהפוך אותה לאחת המדינות המעניינות והמסקרנות של השנים הקרובות.

עכשיו זה כבר רשמי, לפחות ספורטיבית אנחנו בעולם חדש

ההודעה של פיפ"א (FIFA) השבוע, כי רוסיה תארח את המונדיאל ב-2018, וקטאר ב-2022 החלטה שמצטרפת למספר החלטות דומות שקיבלו לאחרונה הוועד האולימפי הבינלאומי, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית ופדרציית השחייה הבינלאומית. החלטות שהן ההוכחה הספורטיבית לכך שהעולם סביבנו משתנה בקצב מהיר. השתלטות מוחלטת של מדינות שעד לא מזמן כונו מדינות העולם "השלישי" ו"השני" על אירוח אירועי הספורט הבינלאומיים המרכזיים. (להוציא את אולימפיאדת לונדון ב 2016). לרוסיה יהיה זה המונדיאל הראשון, כבוד שאפילו ברית המועצות לא זכתה לו, וקטאר תהייה הנציגה המזרח תיכונית הראשונה בהיסטוריה המארחת אירוע ספורטיבי בינלאומי מהליגה הראשונה.

רוסיה חוגגת את הזכייה

הטענה כי ספורט כמו כלכלה הוא מייצג מוקדם של הפוליטיקה העולמית נראה עובדת גם במקרה הזה כאשר עולם הספורט הבין הרבה יותר מהר מהפוליטיקאים את עולם הכוחות החדש אליו אנחנו צועדים, לאיפה זורם הכסף הגדול והיכן צפויים להיות מוקדי הרייטינג בשנים הבאות. כמובן שגם בבחירה של פיפ"א יש מספר עיוותים. קטאר היא כמובן לא מעצמה עתידית, אבל נראה שמאגרני התחרות נתנו את הקול למדינה הקטנה יותר כמייצגת העולם הערבי מאשר מייצגת של עצמה. מה שכמובן גם עשוי לגרור גל בעיות בשנים הקרובות. אל תתפלאו אם לפתע מספר מדינות יפנו לפיפ"א בבקשה לשנות את הבחירה ולעביר את התחרות למדינה אחרת. או שאולי פיפ"א עצמה תחליט לחלק את התחרות בין קטאר למספר מדינות שכנות אחרות כמו איחוד האמירויות, כווית ובחריין בדומה לאליפות העולם בקריקט 2007 שחולקה בין מספר מדינות באיים הקריביים.  

רשימת התחרויות הבינלאומיות החשובות בשנים הקרובות:

• אליפות העולם בכדורגל 2010:  דרום אפריקה
• אליפות העולם באתלטיקה 2011:  טגו, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בשחייה 2011:  שנגחאי, סין 
• המשחקים האולימפיים 2012:  לונדון, בריטניה
• אליפות העולם באתלטיקה 2013:  מוסקבה, רוסיה
• אליפות העולם בשחייה 2013:  דובאי, איחוד האמירויות הערביות. (דובאי ויתרה לבסוף על התחרות והיא תתקיים בספרד)
• המשחקים העולמיים 2013: קאלי, קולומביה.
• משחקי החורף האולימפיים 2014:  סוצ'י, רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2014:  ברזיל
• אליפות העולם באתלטיקה 2015:  בייג'ינג, סין
• אליפות העולם בשחייה 2015:  קאזאן,רוסיה
• המשחקים האולימפיים 2016:  ריו דה ז'ניירו, ברזיל
• אליפות העולם בשחייה 2017:  גוודלחרה, מקסיקו
• משחקי החורף האולימפיים 2018:  פאיאונגצ'אנג, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בכדורגל 2018:  רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2022:  קטאר

הפוסט עודכן בתאריך ה-20 ביולי 2011 כדי להוסיף את ההחלטות החדשות של פדרציית השחייה הבינלאומית

שובם של ההלניסטים

ישראל, קפריסין ויוון, 2000 שנה אחרי מרד החשמונאים ישראל והעולם ההלניסטי צריכים לשלב ידיים

מאז התגלו מאגרי הגז העצומים אל מול חופי ישראל מלאים העיתונים בתשובות לשאלה כיצד יש לחלק את המשאב בין אזרחי ישראל? כמה יתרמו אותם מאגרים לכלכלת ישראל בעתיד? ומי הולך להיות המרוויח הגדול? אך לצד אותם יתרונות (וחסרונות) כלכליים המגיעיםעם גילוי זה ישנו גם הצד הפוליטי-הבינלאומי. בו מודגשות בעיקר מדינות אגן הים התיכון המזרחי יחד עם שתי הבעיות העיקריות הניצבות בפני ישראל כיום: שאלת הגרעין האיראניוהעוינות הטורקית. שילוב המאפשר לישראל ליצור מהלך בינלאומי חסר תקדים שיחבר אותה אל מדינות העולם "ההלניסטי" ואף לצרף את רוסיה ושאר העולם הנוצרי-אורתודוקסי לראשונה בהיסטוריה למחנה שלה.

גז ישראלי-קפריסאי הולכה יוונית צריכה אירופאית

מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

אם התחזיות בנוגע לתגליות הגז נכונות במים שמול חופי ישראל נמצא אחד הריכוזים הגדולים  ת בעולם של גז שהתגלו בשנים האחרונות. ריכוז כה גדול שמדינת ישראל לעולם לא תוכל להשתמש בכולו בעצמה (אלא אם כן אתם מעוניינים לשמור על אותם מאגרים ל-100 שנה) ותאלץ לייצא חלק גדול מהם למדינות העולם. במקביל גילויים נוספים מתגלים אל מול חופי קפריסין (הזקוקה לגז אף פחות מישראל) גילויים שהופכים את תרחיש הייצוא כמעט לוודאי ובכך מייצבים את אגן הים התיכון המזרחי לאחד הנכסים האסטרטגים החשובים בעולם האנרגיה.

באופן טבעי היה אפשר להעריך כי כל אחת מהמדינות תנצל ותנהל את משאב הגז באופן עצמאי. אך לא כך הם הדברים. לקפריסין ישנה בעיה בלהגן צבאית על מצבורי הגז שבשטחה במיוחד עקב האיומים ההולכים וגדלים מצדה של טורקיה בנושא. בעוד לישראל ישנה בעיה ביצוא הגז עקב כל שהיא מנותקת יבשתית מאירופה וכי הולכת גז באופן נוזלי הינה יקרה במיוחד. כך נוצרת עבור שתי המדינות הזדמנות נהדרת לשתף פעולה. ישראל תגן על הגז הקפריסאי-ישראלי בפני איומים חיצוניים וקפריסין תרתום את אחותה הגדולה יוון בכדי להקים צינור גז המחבר את יוון לקפריסין ואת קפריסין לישראל, ובכך תפתח האפשרות לייצא את הגז לאירופה המחפשת באופן נואש כיצד לגון את מקורות האנרגיה שלה.

בין טורקיה ליוון

ומה תרוויח יוון אתם שואלים? אז מעבר לתמלוגים הכספיים ממעבר הגז בשטחה ולתלות האירופאית שתיווצר בצינור אליו היא שייכת ומובילה. עסקה שכזאת מחלישה את טורקיה וכאשר טורקיה נחלשת יוון מרוויחה. טורקיה ששינתה לאחרונה את יחסה לאירופה ובמיוחד לישראל מאמינה כי הגז הקפריסאי שייך בחלקו לה, דרך שליטתה בצפון קפריסין ומעוניינת לשלוט צבאית במזרח הים התיכון. כך שהידוק הקשרים בין שלושת המדינות המקיפות אותה היא טבעית, הכרחית ותעמיד את טורקיה במצב מסובך אף יותר ממה שהיא נמצאת כעת.

האיום האיראני הקשר הרוסי

מוקדון ויוון עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון

וכאן נכנסת לה הצלע השלישית והיא איראן. תארו לכם מצב בו ישראל מזרימה גז בכמויות עצומות ליוון ומשם לאירופה. מי הנפגעת העיקרית? מי שמזרימה את הגז כעת וזאת היא רוסיה. רוסיה שאינה מעוניינת לאבד את המונופול שיש לה בגז האירופאי לא תאפשר לגז ישראלי לזרום לאירופה בלי לקחת בחשבון את האינטרסים שלה.  כמובן שישראל אינה שחקן כה גדול בשביל להפריע לגז הרוסי אבל היא עדיין שחקן חדש, ומכיוון שתקיפה רוסית על מאגרי הגז אינה מתקבלת על הדעת האפשרות היחידה שנשארת עבור הצדדים היא שילובה של רוסיה במיזם הולכת הגז. שילוב שכזה לא רק יחזק את הקשרים בין ישראל ורוסיה, ויכניס ידע וניסיון בעולם האנרגיה שלאף אחת ממדינות האזור אין. אלא גם יוכל ליצור ברית לא צפויה ואף לאפשר לישראל מנוף לחצים על רוסיה להפסיק את תמיכתה באיראן. ורוסיה כמו רוסיה תמיד הולכת עם מי הצד שמשלם יותר. ובין הנפט האיראני והגז האירופאי הבחירה הרוסית תמיד תהייה בגז.

כך שלושה תהליכים שונים ששולבו יחד מולידים מסקנה אחת ויחידה, המפתח להצלחת מיזם הגז הישראלי, הוא שילוב הייצוא במשוואה והכנסת אינטרסים נוספים מלבד מחיר נמוך לצרכן. אם דרך העולם היווני ומשם למזרח אירופה, ואם על ידי מדינות נוספות כמו ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית ואפילו עזה. כי מעבר להיות של הגז משאב כלכלי, הגז הוא גם משאב אסטרטגי מדיני, המסוגל להביא לפתרונן של בעיות רבות איתן מתמודדת ישראל.

  

   

איך כותבים הערות שוליים

(עמוד זה מיועד עבור תלמידי הקורס מבוא ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים)


הדוגמאות המבואות בהמשך הם כיצד יש לכתוב הערות שוליים, מראי מקום וביבליוגרפיה על פי השיטה המסורתית, שיטת שיקאגו גרסה מספר 16 המעודכנת לשנת 2010. שיטת שיקאגו היא שיטת הציטוט המסורתית השכיחה ביותר בעולם האקדמי. היא נפוצה בעיקר במדעי הכלכלה, בחוגים השונים להיסטוריה כללית, וברוב המקצועות השייכים למדעי החברה.  כמו כן רוב כתבי העת הבכירים מתפרסמים עם ציטוטים בסגנון שיקאגו. השיטה פורסמה לראשונה בשנת 1906 ומאז מתעדכנת מדי מספר שנים.  

הסבר על הדוגמאות המובאות בהמשך: בכל חלק ישנן מספר דוגמאות לכל מראה מקום הנכתב בגוף העבודה וביבליוגרפיה שבסוף המחקר. הצבע הכחול מסמן אזכור ראשון, הצבע הירוק מסמל אזכור שני והבצע האדום שיטת האזכור בחלק הביבליוגרפיה.  כאשר מופיעים רק שני צבעים או צבע אחד זה מכיוון שאין הבדל בין האזכורים שלא מופיעים לאזכור הראשון.

שר החוץ אביגדור ליברמן, והסיפור על מזכיר המדינה טימותי פיקרינג

שר החוץ אביגדור ליברמן הוא לא שר החוץ הראשון שיוצא נגד תוכנית שלום של הממונה עליו, גם בארצות הברית לפני 200 שנה קרה מקרה דומה, רק ששם זה נגמר אחרת

הנאום של שר החוץ אביגדור ליברמן מעל בימת האו"ם בשבוע שעבר, וההתבטאות אתמול על הנשיא אובמה, הם חציית קווים שלא נעשתה מעולם במדינת ישראל על ידי שר חוץ מכהן. אך עצובה הרבה יותר היא תגובת ראש הממשלה לנושא. טענתו של נתניהו כי דעתו של שר החוץ לא מייצגת את דעת הממשלה, אלא את דעתו הפרטית שלו וזוהי מהות הדמוקרטיה היא מופרכת וחסרת כל בסיס. אכן ליברמן זכאי לדעה משלו, ואינו חייב ליישר עמדה באופן מוחלט עם יתר השרים. אבל בטח שלא מעל בימת האו"ם ובטח לא כאשר הוא מייצג את מדינת ישראל. ליברמן זכאי לדעה משלו כאשר הוא יושב בדיונים פנימיים של הממשלה, או בכנס פעילים בעכו כאשר הוא על תקן יו"ר ישראל ביתנו, אבל לא כאשר הוא בחו"ל כשר החוץ של מדינת ישראל.

לראש הממשלה נתניהו, המציג את עצמו כהיסטוריון בן היסטוריון, שאחד מתחביביו זה להביא בנאומיו מטפורות ודימויים מההיסטוריה האמריקאית, אני אזכיר את הסיפור על מזכיר המדינה השלישי של ארצות הברית טימותי פיקרינג.

השנה היא 1800, לאחר שנתיים של מלחמה ימית בין ארצות הברית לצרפת בעקבות סכסוך על תשלומי חובות מתקופת מהמפכה האמריקאית. מחליט הנשיא ג'ון אדמס שמאס במלחמה, לפתוח במגעים ישירים להשגת שלום בין ארצות הברית וצרפת (כן היו זמנים כאלו). מזכיר המדינה שלו טימותי פיקרינג, שהיה שייך לזרם הפרו-בריטי במפלגה הפדרליסטית לא האמין ששלום כזה הוא אפשרי, והעדיף בכלל לחזק את הקשרים בין ארצות הברית לבריטניה. ביחד עם אלכסנדר המילטון, שר האוצר הראשון של ארצות הברית, הם החליטו לפגוע בסיכויי השלום. פיקרינג והמילטון החלו להתבטא בעיתונות האמריקאית נגד תוכנית השלום של אדמס. הם אפילו הלכו צעד אחד רחוק מדי, והציעו למספר אנשי צבא תוכנית סודית של תקיפת קולוניות ספרדיות ביבשת אמריקה, כדי לגרום לספרד, ידידתה הטובה של צרפת באותה עת, להשפיע על צרפת לפוצץ את התהליך.

כאשר גילה הנשיא אדמס על ההתבטאויות של מזכיר המדינה כנגד הסכם השלום עם צרפת, דרש אדמס מפיקרינג להתפטר במיידית וכאשר זה סרב, פיטר אותו בעצמו. כך הפך פיקרינג למזכיר המדינה הראשון, וגם האחרון בהיסטוריה האמריקאית שפוטר מתפקידו ומאז פיקרינג לא זכור שום שר חוץ אמריקאי שהעיז לצאת כנגד תוכנית של נשיא מכהן.

בנוגע לאמירות של מקורבי נתניהו, שטוענים שאם יפטר ראש הממשלה את שר החוץ ליברמן, הקואליציה תתפרק ונתניהו יאבד את השלטון. אני רק אספר שאחרי שפיטר אדמס את פיקרינג, פעל פיקרינג ביחד עם המילטון לפיצול המפלגה הפדראלית, שבראשה עמד אדמס. פיצול שלבסוף עלה לאדמס בשלטון ובכהונת נשיא נוספת. אבל לג'ון אדמס אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, איש בעל חזון, מוסר ויושרה יוצאי דופן, סדרי שלטון תקינים, הגעה לשלום עם צרפת היו חשובים הרבה יותר מאשר הכסא עליו הוא יושב. ואצלנו?

גרסה נוספת של המאמר פורסמה גם במדור קול העם של אתר-NRG

Post by Omer Gendler.

איראן, טורקיה וישראל, משולש עתידי ומסוכן

בספר שכתב לאחרונה סטיבן קינזר  "אתחול: איראן, טורקיה, ועתידה של ארצות הברית" טוען קינזר שארצות הברית צריכה לשנות את מדיניותה האסטרטגית במזרח התיכון ולחבור אל שתי המעצמות ההיסטוריות, המוסלמיות אך הלא ערביות: איראן וטורקיה. לפי קינזר בקרוב צפוייה התעוררות של שני הענקים הישנים מהתרדמת, התעוררות שתביא לשינוי בקנה מידה ענקי במזרח התיכון, והפיכתו ממזרח תיכון ערבי הכפוף להגמוניה והתערבות אמריקאית, למזרח תיכון עצמאי שיחולק בין איראן השיעית וטורקיה הסונית. לכן לדעתו ארצות הברית צריכה עכשיו לזנוח את העולם הערבי ולפתח קשרים חזקים וקרובים עם שתי המעצמות העולות ובך לשמר את ההגמוניה האמריקאית באזור ובמיוחד את הרלוונטיות.

עם החלק הראשון של התחזית של קינזר אני נוטה להסכים, אכן שני הענקים ההיסטוריים של המזרח התיכון נמצאים בתהליך של שינוי היסטורי. אבל לעומת האופטימיות הזהירה שלו לגבי החלוקה השקטה והיכולת אמריקאית לשלוט בנעשה, אני מאמין כי הן נמצאות במסלול התנגשות בלתי נמנע, ואליהן צריך להוסיף גם גורם שלישי, חשוב, עוצמתי והיסטורי לא פחות, מדינת ישראל.

עצמאות בתוך האיחוד האירופי

בבלגיה לא מצליחים להקים ממשלה, בסקוטלנד כבר יש תאריך למשאל עם, בברצלונה מסרבים לחגוג את הזכייה בגמר הגביע העולמי ובכרתיים תנועת העצמאות זוכה לעדנה מחודשת. מה עורר את תנועות הפיצול והבדלנות באירופה ואיך תראה היבשת בשנים הקרובות.

של מי הגביע העולמי?

בצרוף מקרים נהדר יצא לי לבלות את גמר הגביע העולמי בכדורגל, ואת השבוע שלאחר הזכייה ההיסטורית של ספרד בגביע, בברצלונה. אך לעומת תמונות הפסטיבלים והתהלוכות מרחובות מדריד בהם היה נראה  כי כל המדינה כולה חוגגת את הזכייה, ברחובות ברצלונה היו המקומיים די מנומנמים כאשר רוב שלטי השמחה דווקא ציינו ביטויים כמו: "זו זכייה קטלונית לא ספרדית", "נבחרת קטלוניהל-2014". באותו שבוע יצא לי גם לרפרף בעיתון המקומי בו בעמוד החדשות האירופאיות הופיעו שתי כתבות אחת לצד השנייה. הראשונה דיווחה על התעוררות מחודשת של תנועת הבדלנות בכרתים ורצונה לפיצול מיוון, והכותרת השנייה שסיפרה על משאל העם הצפוי בסקוטלנד בשאלת העצמאות מבריטניה ועל התגובה ה"מופתעת" של האנגלים. כך מצאתי את עצמי מהרהר בשאלה מה משותף לכל התנועות הללו ומדוע עכשיו?     

האיחוד האירופי הוא כנראה אחד המוסדות הפוליטיים המוצלחים ביותר שיצר האדם במאה ה-20. מוסד שהפך את היבשת המסוכסכת ובעלת היסטוריית המלחמות האכזרית ביותר בעולם לאזור שלום שאין שני לו. אזור שעם השנים הלך והתרחב, צפונה, דרומה ולבסוף מזרחה, תוך כדי שהוא מוסיף עוד ועוד עמים, אומות ומדינות שהיו מסוכסכים זה עם זה לאותו אזור שלום, אזור אחד, גדול ויציב.

אך בעוד ברמה הבין-מדינית הסכסוכים נעלמו, מתחת לשטח, ברמה הפנים מדינתית יצר האיחוד סכסוכים חדשים והחייה מחדש סכסוכים שנעלמו. כך ספרד, בריטניה ואיטליה אינן מסכנות זו את קיומה של זו. אך בתוך ספרד גוברים הקריאות לפירוקה, בריטניה הופכת מיותרת מיום ליום ובצפון איטליה מערערים על חשיבות האיחוד מהמאה ה-19.

בריסל כתחליף

סקטלנד, מעדיפים את בריסל על פני לונדון

לעיתים, אירופה נתפסת באופן מוטעה כיבשת המורכבת ממדינות לאום רבות. יבשת בו בכל מדינה חי, לאום אחד הומוגני ומלא, צרפת של צרפתים, ספרד של ספרדים או איטליה של איטלקים. אך בפועל מדינות רבות הן תערובת מלאכותית של עמים שונים, שחברו יחד למטרות הגנה משותפת בפני אויבים ולאומים אחרים בהיסטוריה האלימה של היבשת. אותם מיעוטים מצאו את ביטחונם, אם בכפייה ואם ברצון בכוח הצבאי וביציבות שסיפקה להם מדינת האם לה הם שייכים. כך הסקוטים והוולשים נעזרו בלונדון כלכלית וביטחונית, הפלמים והוולונים השתמשו במלך בלגיה כסמכות מייצבת ולגיטימית. מדריד שאיחדה את הקהילות הרבות והשונות של ספרד, רומא שאיחדה את כמודל היסטורי את נסיכויות איטליה ודוגמאות רבות נוספות...

אך בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים שמאז אמנת מאסטריכט נוצרה לפתע עבור אותם לאומים חלופה ממשית בדמות באיחוד האירופי והמנגנון הבירוקרטי של בריסל. לפתע מצאו עצמם הסקוטים במצב בו הם יכולים לקבל את כל השירותים הכלכליים והחברתיים במקום מלונדון אלא מבריסל. ובזכות אזור הסכר החופשי, השוק המשותף והתנועה החופשית, לא להפסיד דבר מיתרונותיה של הכלכלה הבריטית, ובו בזמן להשיג זכויות רבות יותר המתאפשרות למדינות לאום בתוך האיחוד, מאשר כמדינה חברה בממלכה הבריטית.

תהליך דומה חשו לפתע גם הוולונים והפלמים בבלגיה שאינם צריכים עוד את המלך שיקנה להם לגיטימיות ויאחד אותם לממלכה אחת. כל אחד משני העמים יכול לקבל את אותם תגמולים שקיבל עד היום במקום מבריסל הבלגית מבריסל האירופאית. ולהרוויח את העצמאות שנלקחה מהם לפני כ- 200 שנה. כמו הבלגים וכמו הסקוטים כך מיעוטים נוספים הבינו לפתע כי בריסל יכולה להיות כתובת נוחה ונעימה הרבה יותר, ורגשות הזהות חזרו לפמפם בדמם ומצפים את היבשת.

מתי?

אז אחרי שהבנו מדוע ומאיפה נוצר הגל החדש של לאומיות באירופה, עולה השאלה החשובה לא פחות ואולי אף יותר של מתי? מתי ידרשו ואולי יקבלו אותם לאומים את זכות ההגדרה העצמית שלהם ויקימו לעצמם מדינת לאום.

דגל כרתים, חזר לתודעת המקומיים

בעיני התשובה לשאלה קשורה באופן מובהק להסבר הקודם. ברגע בו העימות בין בריסל למדינה יהיה משמעותי, בו משבר אמון או אי-הסכמה חריפה לגבי תחום מסוים בין המחוז למדינה יהיה בלתי פתיר, ומצד שני לבריסל יהיה פתרון קל, נוח ויעיל למחלוקת. כך כמו שסוגיית הנפט בסקוטלנד והזכות על הרווחים היא הזרז במקרה הבריטי, כך מחלוקות כלכליות וחברתיות אחרות יכולות להיות הזרז עבור אזורים ומחוזות אחרים. וכאשר יבשת אירופה נמצאת במהלכו של אחד המשברים הכלכליים החריפים בהיסטוריה לא ירחק היום בו שאלות שכאלו יעלו ויצוצו. שאלות כמו מי אמור לשלם את חובות המדינות, ברצלונה העשירה או מדריד הענייה ממנה? מי צריך לקחת בעלות על בעיית ההגירה הצפון המתועש של איטליה או הדרום החקלאי והעני? או מי אשם במשבר הכלכלי הערים המובטלות של יוון היבשתית או איי התיירות של הים התיכון. בכל מקום בו לא תמצא תשובה מוסכמת ובריסל רק מעצם קיומה תפסק תחליף יווצר הרגע למשבר ואיתו גם הרגע שיוביל לפיצול.   

המאמר הוצג גם בסמינר של מכון המחקר: Institut Barcelona d'Estudis Internacionals, היושב בברצלונה, ביולי 2010.

----------------------------------------------------------------------------

אזורים נוספים שמומלץ לעקוב אחריהם, אם כי בהם הסיכוי להיפרדות נמוך מאשר במקרים שהוצגו קודם: מוראביה  בצ'כיה, בוואריה בגרמניה, שלזיה בפולין, איי פארו בדנמרק ופריזיה שבהולנד. 

----------------------------------------------------------------------------

עדכון 12.11.1012: גרסה רחבה ומפורטת יותר של המאמר ניתן למצוא בקישור

מילון מונחים: לאומיות אזרחית

לאומיות אזרחית (Civic) מניחה כי ביו חברי הלאום ישנה הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של החיים יחד. מכאן שלעומת הלאומיות האתנית מדובר בנורמות וכללים הניתנים לבחירה ולכן גם הלאום תלוי ברצונו של האדם והוא יכול לבחור באופן תאורטי לאיזה לאום ירצה להצטרף ולהשתייך. בנוסף הפרט גם יכול להחליף את הלאום אליו הוא שייך במהלך חייו במידה וירצה ובמידה והדבר אפשרי.

העמים המאופיינים בלאומיות שכזו היא בעיקר עמי מערב אירופה והעולם החדש. כדוגמת ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. למרות זאת לאומיות אזרחית אינה חייבת להיות ליברלית, והיא יכולה לאחד את החלקים השונים בחברה תחת נורמות דתיות ואפילו שמרניות כדוגמת האימפריה העות'מאנית, או האימפריה הרומית הקדושה.

מילון מונחים: לאומיות אתנית

לאומיות אתנית (Ethnic) טוענת כי לאום מורכב מאנשים וקהילות שלכולם יש בסיס וקשר אתני קדום שמקורו בהיסטוריה משותפת, מוצא ובמקרים מסוימים אפילו גזע. לכן כתוצאה מאותם "אבות משותפים", חברי הלאום האתני יחלקו לא רק עבר משותף אלא גם: דת ואמונות, שפה, פילוסופיה, תרבות, אוכל, מוסיקה, מנהגים ועוד... מסיבה זאת לאומיות אתנית הינה לאומיות שאליה נולדים ומשתייכים באופן טבעי והיא אינה ניתנת לבחירה.

גישה זאת ללאומיות מאפיינת בעיקר את העמים של מזרח אירופה כדוגמת הגרמנים והפולנים. אך גם את התרבויות העתיקות של העולם כדוגמת הסינים, היפנים, היהודים, היוונים והארמנים.

לא על הגז לבדו

גילוי הגז מול חופי ישראל מצטייר לעיתים כחדשות הטובות ביותר שישראל יכלה לצפות להן, אבל מה מלמדת אותנו ההיסטוריה על תגליות פתאומיות שכאלו, ובאילו מדינות זה הסתיים באסון

בחודשים האחרונים כולנו התבשרנו שמדינת ישראל מצטרפת אל נסיכויות הגז העולמיות. כותרות העיתונים דיברו על הזהב השחור (שקוף במקרה שלנו), על חוסר התלות העתידית בגז ערבי-מוסלמי-רוסי, ועל עצמאות אנרגטית. על העושר הרב, ומטבע החוץ שייכנס לארנקי המדינה בקרוב, ועל קבוצות העשירים החדשה שהולכת להיווצר בתעשייה שמעולם לא הייתה קיימת בישראל. בעלי החברות שמצאו את הגז מדברים ללא הפסק על תעריפי חשמל נמוכים, על מים מותפלים זולים ועל אימפריית יצוא עתידית שעשויה להפוך את ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם.

אפילו עיתון הדה מרקר שבדרך כלל לא מקבל את העמדה הפופולארית ומציג ביקורות נוקבות על הכלכלה הישראלית. הצטרף לחגיגה וקינח במהדורה מיוחדת של העיתון בשם "נסיכות הגז הישראלית", מהדורה שבה על גבי 18 עמודים מסופרים כל מעשיות הגז של ישראל. על העשירים החדשים, על אלו שנכשלו לפניהם, על המפסידים והמרווחים כתוצאה מהמעבר מנפט לגז, על השמחה במסדרונות הממשלה והכנסת, על הפגישות הסודיות, על מצב הרוח בבורסה ועל אימפריית הגז העתידית של מזרח הים התיכון. 18 עמודים שלמים ואפילו מילת ביקורת אחת לא נכתבה. אופוריה כבר אמרנו.

על פניו נראה שמציאת גז בכמויות ענקיות מול חופי מדינת ישראל יכול להביא עימה רק ברכה, ומה כבר יכול להשתבש? אז זהו שלא תמיד זה כך. בדיקה מעמיקה של מקרים דומים בהיסטוריה מגלה שמשאב טבע חדשף ובמיוחד אחד נדיר ויקר שמתגלה לפתע בכמויות אדירות לא תמיד מביע עימו ברכה, כאשר בחלק רב מהמקרים זה גם נגמר במשבר ובאסון.

טורקיה מקדמת גוש סחר חופשי במזרח התיכון

על פי אתר YNET וסוכנויות הידיעות תורכיה מקדמת גוש סחר חופשי במזרח התיכון

שר החוץ של טורקיה הודיע על יוזמה לאזור חופשי למעבר של סחורות ובני אדם, המשותף לסוריה, לבנון, ירדן וטורקיה. "אנחנו רוצים שכל מי שיעזוב את טורקיה במטרה להגיע למרוקו לא יעצור בשום גבול או שער בדרך", אמר השר.

זה מחזיר אותי למאמר שכתבתי לפני שנתיים על תורכיה, אירופה והמזרח התיכון.

בין שתי מפלגות

ההצלחה המפתיעה  של ניק קלאג בבחירות בבריטניה ושבירת השיטה הדו מפלגתית שאפיינה את האי הבריטי, מעלה שאלה מתבקשת, האם גם באחותה הגדולה של בריטניה, ארצות הברית אנחנו צפויים לראות הצלחה דומה ?

אם יש דבר אחד שבטוח בפוליטיקה האמריקאית זה יציבות השיטה הדו-מפלגתית. כאשר לא משנה מהן דעותיך הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות או הדתיות, או באיזה גוון מדוייק של אותן דעות אתה מחזיק, בסופו של דבר תוכל להצביע או למפלגה הדמוקרטית או למפלגה הרפובליקנית, אם אתה מעוניין שהצבעתך באמת תשרת את קולך ותביא את המועמד שלך לבית הלבן. אבל האם תמיד זה היה ככה? אם נסתכל על הפוליטיקה האמריקאית במאה השנים האחרונות (מאז סוף מלחמת העולם הראשונה) נגלה כי מספר רב של פעמים ניסה מועמד ממפלגה שלישית או עצמאית לשבור את השיטה הדו-מפלגתית, לזעזע את המסודות הישנים ולנצח מבחוץ, אך עד כה, תמיד היה מדובר בניסיון בלבד ללא הצלחה ממשית. ההצלחה המפתיעה של ניק קלאג ומפלגת המרכז שבראשה הוא עומד בבריטניה מעלה את השאלה המתבקשת, האם אחת מהמפלגות הקטנות בארצות הברית (המפלגה הליברטריאנית, המפלגה הירוקה, מפלגת החוקה) יכולה להעתיק את ההצלחה הבריטית ולייבא אותה לארצות הברית? האם מועמד שלישי ועצמאי עשוי לעלות בצפון אמריקה לקראת הבחירות הקרובות? והאם אחת משתי המפלגות הגדולות אכן יכולה להתפצל?

על פניו נראה שהדבר אינו כה מסובך, למרות ששיטות הממשל של בריטניה וארצות הברית שונות לחלוטין, דווקא שיטת ההצבעה או הבחירה בארצות הברית דומה מאד לשיטה הבריטית המסורתית. כמו כן המיאוס בפוליטיקה הישנה, והאכזבה משתי המפלגות הגדולות שהציפה את בריטניה בשנים האחרונות מתחילה לתת את אותותיה גם בארצות הברית והתחזקה במיוחד בשנה האחרונה לאחר שגם הנשיא ברק אובמה שרץ בבחירות עם הקלף של "שינוי" ו"פוליטיקה חדשה", בסופו של דבר לא סיפק את הסחורה אליה ייחל הציבור בארצות הברית. אותן תנועות מחאה חברתיות לא מפלגתיות ששיגשגו בבריטניה בשנים האחרונות מתחילות לצבור תאוצה גם בארצות הברית, כאשר החזקה מתוכן עד כה היא "תנועת מסיבות התה" (מקור שמה ממסיבת התה של בוסטון). אך לעומת ההצלחה בבריטניה נראה כי לפחות לפי הניסיון ההיסטורי, למועמד כמו נייק קלייג ולמפלגה שלישית אין שום סיכוי בפוליטיקה האמריקאית.

בעוד שניק קלייג והמפלגה הליברלית-דמוקרטית בראשה הוא עומד, מיצבו את עצמם כפתרון ביניים בבריטניה. מפלגת מרכז הגונבת חלק מהאידיאולוגיה של השמרנים, חלק מהאידיאולוגיה של הלייבור, מוסיפה מימד אירופאי התומך באינטגרציה, ממתנת את הקיצוניות של שתיהן שמושכת בשוליים בשנים האחרונות, ומנסה לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר המאפשר למשוך מספיק קולות בכדי להיבחר. ההיסטוריה מלמדת שבכדי להצליח בארצות הברית על מפלגות "שלישיות" היה תמיד למתג את עצמן כאווטסיידר חדשני ומיוחד, ולא כפתרון ביניים. מפלגה או מועמד שרצים עם חשיבה מחוץ לקופסא, לא מכוונים אל אנשי האמצע, אלא דווקא את הליבות החזקות של המפלגות הישנות שאינן מקבלות מענה עכשווי, תוך כדי ניסיון לפרק את הסדר הקודם.

רוברט לה פולט ניסיון ראשון במאה ה-20

לה פולט, ניסה לאגף את שתי המפלגות
מהצד השמאלי של המפה

בהיסטוריה האמריקאית זכורות במיוחד שלוש הצלחות חלקיות של מועמדים עצמאיים או ממפלגות קטנות וחדשות: רוברט לה פולט (Robert M. La Follette), ג'ורג' וואלס (George Wallace) ורוס פרו (Ross Perot), שלושה מועמדים משלוש תקופות היסטוריות שונות, שניסו כל אחד בזמנו ובדרכו לשבור את השיטה הפוליטית האמריקאית ולהזרים דם חדש למערכת. להוציא כמובן את המועמדת הייחודית של הנשיא תאודור רוזוולט בשנת 1912, שרץ אמנם תחת המפלגה הפרוגרסיבית, אבל עשה זאת לאחר שכבר היה נשיא. 

הראשון מבין השלושה היה רוברט לה פולט,  פוליטיקאי רפובליקני מויסקונסין שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של התנועה הפרוגרסיבית המתחדשת. בשנת 1924 התאכזב פולט מהעבודה שעל רקע סוף מלחמת העולם הראשונה, והחזרה האמריקאית לבדלנות, שתי המפלגות הגדולות (הדמוקרטית והרפובליקנית) בחרו במועמדים שמרניים כדי לייצג אותם בבחירות לנשיאות. לה פולט הצטרף לגרסה החדשה של המפלגה הפרוגרסיבית, מפלגה שאיגפה את שתי המפלגות האחרות מהשמאל בנושאים כלכליים וחברתיים אבל תמכה בבדלנות השמרנית מצד ימין כולל סיום ההרפתקה האימפריאלית באמריקה הלטינית ובאוקיינוס השקט. כאשר הוא יוצא למסע בחירות בו הוא נלחם בתאגידים הגדולים, בבעלי ההון ובשחיתות, דרש לחוקק חוקי עבודה חברתיים שהפכו נפוצים באירופה, דורש לאסור על עבודת ילדים, ובעיקר מפתיע את הציבור האמריקאי עם הדרישה לבעלות ממשלתית על תשתיות (חשמל ומסילות רכבת). התמיכה שקיבל מהאיגודים המקצועיים של הצפון, החקלאיים של הדרום ומיעוטים ומהגרים רבים בינהם השחורים והיהודים, יצרה ברית חדשה ולא מוכרת חוצת מפלגות ואזורים גאוגרפים.

בסופו של דבר לה פולט כמובן הפסיד בבחירות לנשיאות אבל לא לפני שהוא משיג ש-16 אחוז מקולות הבוחרים, יותר ממחצית הקולות שקיבלה המפלגה הדמוקרטית, ואף זכייה במדינת ויסקונסין והשגת כל האלקטורים שלה. לה פולט אמנם לא הפך לנשיא ולא שינה את השיטה, אבל ההישג שלו היה לאחד ההישגים הבולטים בהיסטוריה האמריקאית עבור מועמד חיצוני. כמו כן מועמדתו והתמיכה הרבה לה זכה בציבור השאירה חותם עצום על ארצות הברית, כאשר לאחר מותו בניו הפכו גם כן למושלים וסנאטורים בזכות ייחוסם המשפחתי והאהדה הציבורית לה זכה, וניסו להמשיך בדרכו ובמשנתו הפוליטית. כאשר הישגו הגדול מכולם הוא בעיקר הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30, תוכנית שביצעה בפועל רעיונות רבים עליהם דיבר לה פולט שני עשורים קודם. 

1968 שנת שינוי בהיסטוריה של ארצות הברית

40 שנה מאוחר יותר, בשנת 1968 היה זה תורו של המועמד ג'ורג' וואלס לנסות ולנצח את השיטה הדו-מפלגתית. 1968 הייתה אחת השנים הסוערות בהיסטוריה של ארצות הברית. המלחמה בוייטנאם הגיע לשיאה, ואיתה ההתנגדות הפנימית בארצות הברית למלחמה, לממשלה ולדור המנהיגות של מלחמת העולם השנייה. שנה בה מנהיג התנועה לזכויות האזרח, מרטין לותר קינג נרצח, רצח שהוביל למהומות בין שחורים ולבנים בכל רחבי המדינה. כאשר זמן לא רב לאחר מכן נרצח גם המועמד הדמוקרטי רוברט קנדי, אחיו של הנשיא שנרצח גם הוא, ג'ון קנדי, כאשר רוברט היה בעייני רבים ממשיך דרכו והזרוע הפוליטית של לותר קינג במפלגה הדמוקרטית. לבסוף פרישתו של הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון מהמירוץ לנשיאות, סימלה את 1968 כשנת בחירות מיוחדת והיסטורית בה האליטה האמריקאית עומדת להתחלף. 

וואלס והמפץ הגדול של
מדינות הדרום

ג'ורג' וולאס היה פוליטיקאי דמוקרטי ממדינת אלבמה, טייס במלחמת העולם השנייה ומשפטן שהגיע עד כס השיפוט. בשנות השישים הוא נבחר למושל אלבמה, ושנת 1968 הייתה עבורו קו פרשת מים מיוחדת. עבור וואלס, הרגע המשמעותי מכל באותה שנה היה תמיכתן המפתיעה והבלתי צפוייה של שתי המפלגות הגדולות במאבק השחורים לשוויון זכויות, מה שכונה באותן שנים תהליך סיום הסגרגציה. תמיכה זאת הובילה את וואלס להקים את "מפלגת העצמאות האמריקאית", מפלגה שהתנגדה להתערבות הממשל הפדרלי בשאלת שילוב השחורים בחברה, ותמכה בהמשך מדיניות הסגרגציה במדינות הדרום. במילים אחרות המפלגה טענה כי הסגרגציה, והיחס הבין גזעי בארצות הברית אינה שאלה חוקתית או פדרלית והיא צריכה להיות מוכרעת בכל מדינה ומדינה באיחוד בנפרד ובאופן שונה. כך יצר וואלס מפלגה חדשה, שמרנית יותר מהמפלגה הרפובליקנית בנושא הפרדת הרשויות, אבל נשענת על המוסודת המקומיים של המפלגה הדמוקרטית אליה הוא השתייך. כך כאשר הגיעו הבחירות בנוסף לקולות הרבים שמשכה מפלגת העצמאות של וואלס מהמפלגה הרפובליקנית היא זכתה לתמיכה ואהדה רבה של הדרום הישן, אזור שהיה בשונה ממה שאנחנו מכירים היום, ברובו  אזור דמוקרטי. בסופו של דבר ברית מיוחדת זאת, זיכתה את וואלס ומפלגתו ב-13 אחוז מקולות הבוחרים, ואף בזכייה באלקטורים של חמש מדינות שונות (מיסיסיפי, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וארקנסו), סך הכל 45 אלקטורים. 

למרות שגם וואלס לא ניצח את השיטה הדו מפלגתית, היסטוריונים רבים טוענים כי הופעתו בזירה הפוליטית וניצחונו של ניקסון בבחירות שינוי את מאזן הכוחות בפוליטיקה האמריקאית מדמוקרטי לרפובליקני (ב-25 השנים שיבואו לאחר מכן הרפובליקנים יהיו בבית הלבן 20 שנה מתוכן). מפלגת העצמאות האמריקאית והפילוג שהקמתה ייצרה במפלגה הדמוקרטית הביאו להפלת המפלגה הדמוקרטית מהשלטון, העבירה בהדרגה את רוב האוכלוסייה הלבנה בדרום ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית וסיימה את את מאה שנות השליטה של המפלגה הדמוקרטית ב"דרום העמוק". היום שאנחנו שומעים דרום ארצות הברית אנחנו חושבים באופן אוטומטי על המפלגה הרפובליקנית, ועל המדינות האדומות,  אבל לפני 1968 ולפני וואלס, הדברים היו אחרים לגמרי. 

1992 רוס פרו מפיל את בוש האב

פרו, שילב ימין קיצוני
עם שמאל קיצוני

המועמד השלישי שהצליח לסחוף אחריו ציבור מצביעים גדול היה רוס פרו במערכת הבחירות של שנת 1992. לעומת לה פולט, ווואלס, שני המועמדים עליהם דיברתי קודם, ושהיו כרונולוגית לפניו, פרו לא היה פוליטיקאי, איש ציבור, או מדינאי (למרות עבר קצר בצבא האמריקאי) אלא מיליארדר אמריקני מטקסס שהגיע מעולם העסקים, כאשר כניסתו למרוץ נבאה עקב מיאוס מהפוליטיקה האמריקאית ובממסד של שתי המפלגות הגדולות. פרו התנגד לצורה שבה ארצות הברית מנהלת את העולם של אחרי המלחמה הקרה ולתפקיד השוטר העולמי שלקחה על עצמה. הוא טען שיש לאזן את התקציב האמריקאי ויצא כנגד שיטת הגרעון והחוב שהתפתחה בשנות השמונים תחת ממשלו של רייגן. בתחילה היה ניתן לחשוב שמדובר במועמד ליברטריאני, זרם חזק ומשמעותי בפוליטיקה האמריקאית השייך ברובו למפלגה הרפובליקנית. אך התנגדותו לסחר חופשי חסר רסן ולגלובליזציה כלכלית, הרחיקו אותו מאותם כלכלנים ליברלים ושמרנים, ומיצבו אותו כמועמד שונה ומיוחד שאינו שייך לא לשמאל ולא לימין.

למזלו של פרו, או אולי מתוך הבנה מוקדמת של המציאות, עמדותיו הייחודיות, נפלו על חלון הזדמנויות מצויין, בדיוק לאחר ששתי המפלגות הגדולות החליטו לתמוך בהסכם נאפט"א שהתגבש באותן שנים (הסכם סחר חופשי של צפון יבשת אמריקה: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו). בכך הפך פרו למועמד היחיד המתנגד להסכם הסחר. זאת לאחר שביל קלינטון ומהפלגה הדמוקרטית שבתחילה התנגדו להסכם שהביא ממשל בוש האב והמפלגה הרפובלקנית, במיוחד עקב השפעתם החזקה של איגודי העובדים החברים במפלגה. שינו ברגע האחרון את עמדתם בנושא וזאת על פי ההערכות במטרה לזכות בקולות המהגרים ההיספנים. לבסוף בבחירות עצמן זכה פרו ב-19 אחוזים מקולות הבוחרים האחוז הגובה ביותר אי פעם עבור מועמד חיצוני. לעומת קודמיו, לה פולט ווואלס הוא אמנם לא ניצח בשום מדינה ולא זכה באף אלקטור, אך הקולות הרבים שגרף, בעיקר מקולות הימין היו הסיבה העיקרית להפסד של הנשיא האהוד גורג' בוש האב בבחירות לביל קלינטון, ולסיומן של 12 שנות שלטון רצופות של המפלגה הרפובליקנית בבית הלבן, הרצף הארוך ביותר מאז המשבר הכלכלי הגדול. כמו כן, נושאים עליהם דיבר בשנת 1992 הפכו לחלק גדול מהשיח אחריו, כאשר המפלגה הרפובליקנית אימצה רעיונות כלכליים רבים עליהם דיבר, במיוחד בנושא התקציב והגרעון. בעוד המפלגה הדמוקרטית אימצה רעיונות הקשורים ליחסי חוץ וביטחון של אחרי המלחמה הקרה. עובדה אחרת שנזקפת לזכותו הוא העלת נושא הדמוקרטיה הישירה עקב ההתקדמות הטכנולוגית.

בבחירות של שנת 1996 ניסה פרו לרוץ שוב לנשיאות, הפעם תחת מפלגה חדשה שהקים מפלגה הרפורמיסטית האמריקאית, אבל הפעם היו המפלגות הגדולות מוכנות לקראתו, ולעומת הבחירות של 1992, הן דגלו בשיטה של התעלמות, הוא לא הורשה להשתתף בעימותים, ולא זכה לסיקור התקשורתי לו זכה ארבע שנים קודם. למרות שגם אז הוא השיג 8 אחוזים מהקולות בבחירות, תוצאה מצויינת עבור מועמד חיצוני.

הבחירות הקרובות

אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהניסיון של מועמדים אלו היא כי הדרך היחידה בה יכולה מפלגת שלישית, או לחילופין מועמד שלישי לנשיאות להצליח בארצות הברית היא רק על ידי ריצה עם אג'נדה חדשה ולא מוכרת המאגפת משמאל או מימין את אחת המפלגות במטרה לכבוש את ליבת המפלגה אבל מאפשרת לקהלים נוספים וחדשים להשתלב. לכן השמועות שנפוצות ומתנפחות בשבועות האחרונים על ריצה אפשרית של ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג או של מזכיר המדינה לשעבר קולין פאוול כמועמדים עצמאיים שימתגו עצמם כמועמדי מרכז בין שתי המפלגות הגדולות לקראת הבחירות של 2012, לפחות מבחינה היסטורית וגם לדעתי חסרות סיכוי כל עוד ישנם שני מועמדים ממסדיים חזקים בשתי המפלגות הגדולות.

לעומת זאת ריצה של מועמד עצמאי מטעם המפלגה הליברטריאנית עם תמיכה ורוח גבית חזקה של תנועת "מסיבות התה", המתחזקת מיום ליום וצוברות כסף ותומכים במהירות פנטסטית, היא אפשרות יותר ראלית. יותר מאשר היא אפשרית היא גם עשויה לפרק את הסדר הקיים היום בפוליטיקה האמריקאית ולהיות שנה הכרעה ושינוי לא פחות מאשר 1968. מועמד ליברטריאני שייקח בזכות תנועת "מסיבות התה" את הרפובליקאים הכלכליים מהקצה הימני של הקשת הפוליטית, את הליברליים המדיניים מקצה הקשת השמאלית של הפוליטיקה ואת האנטי פדראלים מהדרום, עשוי באמת לחולל שינוי שכזה. אך גם תסריט זה נראה כרגע רחוק מהמציאות.

שלושת הקודמים נכשלו אבל שינו את ארצות הברית, האם בקרוב נראה מועמד שלישי נוסף?

  

Post by Omer Gendler.

מבחן הבגרות של האיחוד האירופי חלק שני

בדיוק לפני שנה כתבתי פה על מבחן הבגרות של האיחוד האירופי, ושאם מערב אירופה לא תשכיל לעזור למזרח אירופה בקרוב מאד המשבר יגיע גם אליה, היום זה רלוונטי מתמיד.

האומות של צפון אמריקה, פייסבוק ומה שביניהם

גבולות הם קווים מלאכותיים מעשי ידי אדם המפרידים בין ישויות גאוגרפיות שונות כאשר מטרתם המרכזית היא הפרדה בין מדינות. אך האם באמת הגבולות מפרידים באופן נכון בין הישויות או שהגאוגרפיה חזקה מהם. בשנת 1981 חיבר ג'אל גראוו (Joel Garreau) את ספרו "תשע האומות של צפון אמריקה". טענתו המרכזית הייתה כי הגבולות של יבשת צפון אמריקה לא מייצגים נכון את אוכלוסיית היבשת וכי ניתן לחלק את צפון אמריקה בצורה שונה ולמספר תתי מדינות, אשר לכל אחת מהן מאפיינים ייחודיים משלה. מאפיינים כמו שפה, ניב ודיבור מאפיינים תרבותיים, כלכליים ודתיים. גראוו טען כי הגבולות הקיימים בין המדינות נוצרו כתוצאה מתאונה היסטורית, וכי עיצובם מחדש, על פי סממנים של דמיון ושוני, יכול לתרום לעתיד צפון היבשת ובעיקר לחיזוק הדמוקרטיה. 

תשע האומות של צפון אמריקה

אחת הטענות היותר מסעירות במחקר הייתה כי ישנם אזורים שלמים ביבשת אשר מתפקדים כמדינות בתוך מדינות, כמעט ואינם מתקשרים עם אזורים אחרים אותם הם מחשבים כתרבות שונה. לצד אותם אזורים מבודדים, ישנם אזורים אחרים המתעלמים לחלוטין מהגבולות הקיימים שהמדינות הציבו להם ומתחברים לאזורים מצדי גבול אחרים. גראוו טען כי אזורים כמו ניו ברנזוויק, ניופאונדלנד ולברדור, ונובה סקוטיה שבמזרח קנדה מרגישים "מחוברים" הרבה יותר לבוסטון ואזור ניו אינגלנד שבארצות הברית מאשר לטורונטו ומדינת אונטריו שבקנדה. בצפון מרכז היבשת אלברטה הקנדית ומונטנה האמריקאית מרגישות קשר עמוק ורחב יותר, מאשר אלברטה מרגישה עם קולומביה הבריטית שכנתה ממערב ומונטנה עם מדינת וושינגטון. כאשר תהליך דומה מתקיים גם בין וושינגטון וקולומביה הבריטית, מיאמי והאיים הקריביים, צפון מקסיקו וניו מקסיקו, ודרום קליפורניה וקליפרוניה המקסיקנית ואזורים נוספים אחרים. כאשר לבסוף טען גראוו אפשר לחלק את היבשת לתשע מדינות שונות, הומוגניות יותר וחשוב מכך ויציבות ומייצגות הרבה יותר.  

הספר שאמנם לא זכה להצלחה עם פרסומו הראשון, הפך עם השנים לאבן דרך בחשיבה רגיונליות ובצורה שבה צפון אמריקה תוספת את עצמה. כאשר אקדמאים ומקבלי החלטות רבים טענו שהרעיונות בו היו לבסיס עבור רעיונות מאוחרים יותר כמו קונספירציית האיחוד הצפון אמריקאי, הסכמי הסחר של נאפט"א סדרות וסרטים. הבעיה היחידה בספר הייתה חוסר היכולת להוכיח רעיונות אלו בכלים מדעים מעבר לטענה שנשמעה הגיוניות ואמיתית.

תוצאות המחקר של PeteSearch

29 שנים לאחר מכן, מפרסם הבלוג PeteSearch, בלוג המתמחה בחקר רשתות חברתיות, מחקר חדש המאשש כמעט לחלוטין את מסקנותיו של גראוו. בעזרת תוכנת מחשב, הסורקת את כל משתמשי הפייסבוק בארצות הברית, ובודקת עבור כל משתמש בנפרד מי הם חבריו, מהם תחביביו, היכן הוא מטייל, מה הוא אוכל, מצלם, צופה ובעצם כל מידע אפשרי שניתן לדלות מן הפייסבוק (מבלי לעבור על חוקי הפרטיות). לאחר שכל המידע רוכז בבסיס נתונים אחד, בוצע קישור של כל המשתמשים אחד לשני בעזרת תרשמי זרימת מידע על פי בסיס גיאוגרפי. התמונה הסופית שהתקבלה הפתיעה גם את מחברי המחקר והציגה תמונה שאכן מחלקת את ארצות הברית לאזורים הדומים מאד לחלוקה של גראוו.

פייסבוק ורשתות חברתיות ככלי מחקר אקדמי

המחקר של PeteSearch מעניין לא רק בגלל מסקנותיו, אלא במיוחד בשל הכלים בהם הוא עושה שימוש. היכולת לרתום את המידע המופיע ברשתות החברתיות לצורכי מחקר אקדמי ולמיינו בעזרת מחשב עד לקבלת תמונה ברורה, הינה יכולת שלא הייתה בידנו פעם. בעזרת תוכנת מחשב פשוטה, הצליחו החוקרים להגיע למסקנות אשר חוקרים באוניברסיטה מקדישים חיים שלמים על מנת  להוכיח. כמו כן היא גם ממחישה את הקלות והפשטות בהן ניתן לבצע היום מחקרים כאלו ואת קפיצת המדרגה שהרשת החברתית יכולה לספק גם לאקדמיה. גם הממשל המרכזי יכול להרוויח מכלים שכאלו תארו לכם שאת מפקד האוכלוסין המתבצע מדי עשור בארצות הברית, אשר במתכונתו הנוכחית עולה למשלם המיסים האמריקאי כ-11 מיליארד דולר, היה ניתן לבצע דרך אותם כלי סריקה זולים. 

אבל יותר מכך ייתכן שבעתיד באמצעות כלי מחקר מתקדמים כאלו, המאפשרים קבלת תשובות מדעיות מדויקות גם לגבי משתנים זהותיים הקשים לכימות, ניתן יהייה לייצר ולעצב מחדש גבולות ומדינות בהתאם לחלוקה הנכונה והצודקת של האוכלוסייה המתגוררת בהן. כך גם יהייה ניתן לקבוע האם תאוריות קונספירציה המתפרסמות מדי פעם, בעלות הצדקה מדעית או מנותקות וחסרות סיכוי והיגיון.