מבחן הבגרות של האיחוד האירופי חלק שני

בדיוק לפני שנה כתבתי פה על מבחן הבגרות של האיחוד האירופי, ושאם מערב אירופה לא תשכיל לעזור למזרח אירופה בקרוב מאד המשבר יגיע גם אליה, היום זה רלוונטי מתמיד.

האומות של צפון אמריקה, פייסבוק ומה שביניהם

גבולות הם קווים מלאכותיים מעשי ידי אדם המפרידים בין ישויות גאוגרפיות שונות כאשר מטרתם המרכזית היא הפרדה בין מדינות. אך האם באמת הגבולות מפרידים באופן נכון בין הישויות או שהגאוגרפיה חזקה מהם. בשנת 1981 חיבר ג'אל גראוו (Joel Garreau) את ספרו "תשע האומות של צפון אמריקה". טענתו המרכזית הייתה כי הגבולות של יבשת צפון אמריקה לא מייצגים נכון את אוכלוסיית היבשת וכי ניתן לחלק את צפון אמריקה בצורה שונה ולמספר תתי מדינות, אשר לכל אחת מהן מאפיינים ייחודיים משלה. מאפיינים כמו שפה, ניב ודיבור מאפיינים תרבותיים, כלכליים ודתיים. גראוו טען כי הגבולות הקיימים בין המדינות נוצרו כתוצאה מתאונה היסטורית, וכי עיצובם מחדש, על פי סממנים של דמיון ושוני, יכול לתרום לעתיד צפון היבשת ובעיקר לחיזוק הדמוקרטיה. 

תשע האומות של צפון אמריקה

אחת הטענות היותר מסעירות במחקר הייתה כי ישנם אזורים שלמים ביבשת אשר מתפקדים כמדינות בתוך מדינות, כמעט ואינם מתקשרים עם אזורים אחרים אותם הם מחשבים כתרבות שונה. לצד אותם אזורים מבודדים, ישנם אזורים אחרים המתעלמים לחלוטין מהגבולות הקיימים שהמדינות הציבו להם ומתחברים לאזורים מצדי גבול אחרים. גראוו טען כי אזורים כמו ניו ברנזוויק, ניופאונדלנד ולברדור, ונובה סקוטיה שבמזרח קנדה מרגישים "מחוברים" הרבה יותר לבוסטון ואזור ניו אינגלנד שבארצות הברית מאשר לטורונטו ומדינת אונטריו שבקנדה. בצפון מרכז היבשת אלברטה הקנדית ומונטנה האמריקאית מרגישות קשר עמוק ורחב יותר, מאשר אלברטה מרגישה עם קולומביה הבריטית שכנתה ממערב ומונטנה עם מדינת וושינגטון. כאשר תהליך דומה מתקיים גם בין וושינגטון וקולומביה הבריטית, מיאמי והאיים הקריביים, צפון מקסיקו וניו מקסיקו, ודרום קליפורניה וקליפרוניה המקסיקנית ואזורים נוספים אחרים. כאשר לבסוף טען גראוו אפשר לחלק את היבשת לתשע מדינות שונות, הומוגניות יותר וחשוב מכך ויציבות ומייצגות הרבה יותר.  

הספר שאמנם לא זכה להצלחה עם פרסומו הראשון, הפך עם השנים לאבן דרך בחשיבה רגיונליות ובצורה שבה צפון אמריקה תוספת את עצמה. כאשר אקדמאים ומקבלי החלטות רבים טענו שהרעיונות בו היו לבסיס עבור רעיונות מאוחרים יותר כמו קונספירציית האיחוד הצפון אמריקאי, הסכמי הסחר של נאפט"א סדרות וסרטים. הבעיה היחידה בספר הייתה חוסר היכולת להוכיח רעיונות אלו בכלים מדעים מעבר לטענה שנשמעה הגיוניות ואמיתית.

תוצאות המחקר של PeteSearch

29 שנים לאחר מכן, מפרסם הבלוג PeteSearch, בלוג המתמחה בחקר רשתות חברתיות, מחקר חדש המאשש כמעט לחלוטין את מסקנותיו של גראוו. בעזרת תוכנת מחשב, הסורקת את כל משתמשי הפייסבוק בארצות הברית, ובודקת עבור כל משתמש בנפרד מי הם חבריו, מהם תחביביו, היכן הוא מטייל, מה הוא אוכל, מצלם, צופה ובעצם כל מידע אפשרי שניתן לדלות מן הפייסבוק (מבלי לעבור על חוקי הפרטיות). לאחר שכל המידע רוכז בבסיס נתונים אחד, בוצע קישור של כל המשתמשים אחד לשני בעזרת תרשמי זרימת מידע על פי בסיס גיאוגרפי. התמונה הסופית שהתקבלה הפתיעה גם את מחברי המחקר והציגה תמונה שאכן מחלקת את ארצות הברית לאזורים הדומים מאד לחלוקה של גראוו.

פייסבוק ורשתות חברתיות ככלי מחקר אקדמי

המחקר של PeteSearch מעניין לא רק בגלל מסקנותיו, אלא במיוחד בשל הכלים בהם הוא עושה שימוש. היכולת לרתום את המידע המופיע ברשתות החברתיות לצורכי מחקר אקדמי ולמיינו בעזרת מחשב עד לקבלת תמונה ברורה, הינה יכולת שלא הייתה בידנו פעם. בעזרת תוכנת מחשב פשוטה, הצליחו החוקרים להגיע למסקנות אשר חוקרים באוניברסיטה מקדישים חיים שלמים על מנת  להוכיח. כמו כן היא גם ממחישה את הקלות והפשטות בהן ניתן לבצע היום מחקרים כאלו ואת קפיצת המדרגה שהרשת החברתית יכולה לספק גם לאקדמיה. גם הממשל המרכזי יכול להרוויח מכלים שכאלו תארו לכם שאת מפקד האוכלוסין המתבצע מדי עשור בארצות הברית, אשר במתכונתו הנוכחית עולה למשלם המיסים האמריקאי כ-11 מיליארד דולר, היה ניתן לבצע דרך אותם כלי סריקה זולים. 

אבל יותר מכך ייתכן שבעתיד באמצעות כלי מחקר מתקדמים כאלו, המאפשרים קבלת תשובות מדעיות מדויקות גם לגבי משתנים זהותיים הקשים לכימות, ניתן יהייה לייצר ולעצב מחדש גבולות ומדינות בהתאם לחלוקה הנכונה והצודקת של האוכלוסייה המתגוררת בהן. כך גם יהייה ניתן לקבוע האם תאוריות קונספירציה המתפרסמות מדי פעם, בעלות הצדקה מדעית או מנותקות וחסרות סיכוי והיגיון.

Where is the United States ?

Why the silence of the United States in the renewed conflict between United Kingdom and Argentina on the Falkland Islands may someday cost her dearly

Over a week has passed since the re-broke of the Falkland Islands conflict between United Kingdom and Argentina, and so far we have not heard a word about it from President Barack Obama or any other official representative of the United States government.  South America Countries (Rio Group) published a support in the position Argentina, Caribbean Communities countries (CARICOM) have announced that they "understand" the Argentinian side and call for negotiations between United Kingdom and Argentina on the subject. Even UN Secretary General Ban Ki - Moon has already announced that if asked to will negotiate in the conflict. Actually, all the American continent countries have already expressed their opinion, well okay not all, one kept silent, the United States.

Compared with the previous round of battles which took place in 1982 President Ronald Reagan supported completely his good friend Margaret Thatcher, this time the United States of Obama prefers to remain silent and not support any party, and leaves the solution to the dispute in the hands of the parties involved.

The reason for this silence is an American attempt to approach the countries of South America, the new direction for the South continent has declared by President Obama at the beginning of his term. The first step, we saw six months ago when the United States in a rarely move share similar opinions with the countries of South America regarding the question of legality of the military coup in Honduras, even though it  was pro American coup.

But the United States forget that Falkland Islands conflict and the cracks in international recognition of British sovereignty over the islands, may one day return to her too. This is no longer a military coup, political conflict or event with negligible short-term interests, but about the fundamental meanings fateful for the long term. In what the British control over the Falkland Islands is different than the U.S. domination of Puerto Rico? In both cases it was an area occupied from the Spanish Empire her sunset. Falklands with the departure of the Spaniards from South America and Puerto Rico due to the Spanish–American war and the departure of the central continent.

If the United States recognizes even slightly in the legitimacy of Argentina right on Falkland Islands, a day will come, and she will have to meet the requirements of the countries in Central America on Puerto Rico. Also Argentine claim that Falkland's residents not entitled to self-determination because they are immigrants who came to the island two centuries ago and only the original inhabitants of the Falkland Islands have the right to self-determination can not even considered in the United States. Because Texas, was established in exactly the same way, settlers of Anglo - Saxon origin fed up with the Mexican government, preferred to declare independence and then merged with the United States, and no one really think Mexico has any right on Texas.

What will happen tomorrow if Guatemala suddenly decides not to recognize the independence of Belize, a country with a history similar to Falkland Islands, did the United States not express a firm stand? Or Venezuela's Hugo Chavez suddenly decides he wants back Aruba, Bonaire and Curacao, will the United States also be silent, just to approach South America countries?

Latin American residents need to understand that you can not turn the clock back. Two hundred years of Anglo - Saxon and European rule can not suddenly stop just because some leaders are looking for an ancient national pride or to strengthen their rule. Besides, South America countries, who said that these territories are historic Latin? Do not forget that you were not there first.

If the United States did not make a firm position, the continent of America may enter a slippery slope, President Obama enough to sit on the fence, interfere in the crisis now.

לאן נעלמה ארצות הברית

מדוע השתיקה של ארצות הברית בסכסוך המתחדש בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד עשויה עוד לעלות לה ביוקר

כבר מעל שבוע חלף מאז פרץ מחדש הסכסוך על איי פוקלנד בין בריטניה וארגנטינה, ועד כה לא שמענו מילה בנושא מהנשיא ברק אובמה או מנציג רשמי אחר של ממשלת ארצות הברית. מדינות דרום אמריקה (Rio Group) כבר פרסמו תמיכה בעמדת ארגנטינה ומדינות האיחוד הקריבי (CARICOM) הודיעו שהן "מבינות" את הצד הארגנטיני וקוראות למשא ומתן בין בריטניה וארגנטינה בנושא. גם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון כבר הודיע שאם יתבקש יתווך בסכסוך בין המדינות. בעצם כל מדינות יבשת אמריקה כבר הביעו את דעתן, טוב בסדר לא כולן, יש אחת שדווקא הפעם מתעקשת לשתוק, ארצות הברית.

לעומת סיבוב הקרבות הקודם שהתרחש בשנת 1982 בו תמך הנשיא רונלד רייגן באופן מוחלט בידידתו הטובה מרגרט תאצ'ר ובבריטניה, הפעם ארצות הברית של אובמה מעדיפה לשמור על שתיקה ולא לתמוך בשום צד, פתאום כבר לא מדובר באזור שמגודר על ידיה כחצר האחורית, בו היא מתערבת באופן קבוע, והיא משאירה את פיתרון המחלוקת לצדדים המעורבים.

האם האימפריה תאלץ להכות שוב?

הסיבה לשתיקה היא ניסיון אמריקאי להתקרב אל מדינות דרום אמריקה, והכיוון החדש כלפי דרום היבשת עליו הכריז הנשיא אובמה בתחילת כהונתו, כיוון שאת ראשיתו ראינו כבר לפני חצי שנה, כאשר באופן נדיר ארצות הברית חלקה דעה דומה עם מדינות דרום אמריקה באשר לשאלת חוקיות ההפיכה הצבאית בהונדורס, אפילו שהיא הייתה פרו אמריקאית. בכך שאת ביקורו הראשון מחוץ לארצות הברית עשה הנשיא במקסיקו, ואת ההכרזה על מיזמי הנפט והגז משותפים עם ברזיל בכוונה להפחית את התלות בנפט המזרח תיכוני.

אבל ארצות הברית שוכחת שהסכסוך על איי פוקלנד והיסדקות ההכרה הבין לאומית בריבונות הבריטית באיים, עשויה יום אחד לחזור גם אליה. הפעם, כבר לא מדובר בהפיכה צבאית, סכסוך פוליטי או אירוע זניח בעל אינטרסים לזמן קצר, אלא בנושא עם משמעויות עקרוניות הרות גורל לטווח הארוך של היבשת. במה שונה השליטה הבריטית על איי פוקלנד, מהשליטה האמריקאית על פורטו ריקו? בשני המקרים היה מדובר באזור שנכבש מידי האימפריה הספרדית באחרית ימיה. פוקלנד עם עזיבת הספרדים את דרום היבשת ופורטו ריקו כתוצאה ממלחמת ספרד ארצות הברית ועזיבת הספרדים את מרכז היבשת.

אם ארצות הברית תכיר ורק במעט בלגיטימיות של ארגנטינה על איי פוקלנד יום יבוא והיא תאלץ להכיר גם בדרישות של מדינות מרכז אמריקה על פורטו ריקו. גם הטענה הארגנטינאית שתושבי פוקלנד לא זכאים להגדרה עצמית בגלל שהם מהגרים שהגיעו לאי לפני מאתיים שנה ורק לתושבים המקוריים של פוקלנד יש זכות להגדרה עצמית אסורה שאפילו תישקל בארצות הברית. הרי מדינת טקסס, הוקמה בדיוק באותה הדרך, מתיישבים ממוצא אנגלו-סקסי שמאסו בשלטון המקסיקני – ספרדי, העדיפו להכריז על עצמאותם ואחר כך התמזגו עם ארצות הברית, אף אחד לא באמת חושב שלמקסיקו יש זכויות בטקסס נכון? או שאולי כן?

מה יקרה מחר בבוקר אם פתאום תחליט גואטמלה שהיא לא מכירה בעצמאות בליז, מדינה עם היסטוריה דומה בדיוק לאיי פוקלנד, ופתאום שאר מדינות יבשת אמריקה באקט של סולידאריות אוטומטית יתמכו גם בה, אז גם שם ארצות הברית לא תביע עמדה נחרצת ? או שוונצואלה של הוגו צ'אווס תחליט פתאום שהיא רוצה בחזרה את ארובה, קוראסאו ובונייר והיא לא מכירה בשלטון ההולנדי היושב שם מאות בשנים, גם שם ארצות הברית תשתוק רק לשם התקרבות למדינות דרום אמריקה ?

תושבי יבשת אמריקה הלטיניים צריכים להבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, מעל מאתיים שנה של שלטון אנגלו-סקסי אירופאי, לא יכולים פתאום להקטע רק בגלל שכמה מנהיגים מחפשים גאווה לאומית עתיקה כדי לעלות את קרנם, בנוסף לפני שמדינות דרום אמריקה מדברות על מי היה שם קודם, כדי להם גם לזכור שהשטחים האלו היסטורית הם לא בהכרח לטיניים, אל תשכחו שגם אתם לא הייתם שם הראשונים.

אם ארצות הברית לא תשמיע עמדה נחרצת כל יבשת אמריקה עשויה להיכנס לסחרור מיותר. השמועות על נפט מול חופי האיי לא הולכים להשתיק את העימות, וכאשר יגיעו גם חברות הקידוחים לאזור, הסכסוך יהפוך ממשי יותר. לטובתה ארצות הברית צריכה להספיק לשבת על הגדר ולהתערב בנושא עכשיו, לפני שהיא תאלץ לבחור בין ידידתה הגדולה בריטניה לבין יבשת שלמה.  

למאמר באגלית

עשר עובדות על אמירות דובאי

בעקבות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח הפכה נסיכות ערבית קטנה במפרץ לאחת לשיחת היום בכל מהדורות החדשות שברחבי העולם. הנה 10 עובדות על הנסיכות הקטנה

למרות שנהוג לחשוב ולהתייחס אל דובאי כאל מדינה, בפועל דובאי אינה מדינה אלא ישות פוליטית המכנה עצמה אמירות ומרכיבה יחד עם עוד 6 אמירויות נוספות פדרציה בשם איחוד האמירויות הערביות. הפדרציה זוכה למעמד של מדינה בזירה הבינלאומית. שאר האמירויות הן: אבו דאבי, אום אל-קיוין, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה ושארג'ה. במסגרת הממשל של הפדרציה זוכה דובאי לזכות וטו על כל החלטה שמתקבלת והיא נחשבת שנייה בחשיבותה הפוליטית והכלכלית רק לאמירות אבו דאבי.

למרות שדובאי זכתה לעצמאותה רק בשנת 1971 היא נשלטת באופן רציף וללא הפרעות על ידי משפחת אל מכתום כבר משנת 1833.

מה עובר על הרפובליקנים ?

נדמה שבכל פעם שהנשיא ברק אובמה מתקשה להעביר את הרפורמות אותן הוא מקדם בוושינגטון, נכשל במדיניות החוץ החדשה שלו, מסתבך עוד יותר באפגניסטן או  שהפופולאריות שלו בסקרים יורדת, באים הרפובליקנים ובמהלך שניתן לדמות אך ורק לסינדרום של הרס עצמי, מחזירים את הנשיא אובמה בחזרה על הגל.

מאז תחילת השנה היה נראה שהימין האמריקאי מצליח להשתקם ולתפוס גובה, הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות האחרונות, תנועת "מסיבות התה" התפשטה בכל רחבי המדינה, ערוץ הדגל הבלתי רשמי שלו פוקס ניוז משיג את אחוזי הרייטינג הגבוהים בהיסטוריה, וההתנגדות המסיבית לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה מצליחה להביא בינתיים להקפאתה. גם העיתונות הנחשבת ליברלית מודעת לתופעה החדשה ומאמרי מערכת רבים הכריזו על תחייתו של הימין האמריקאי.

אבל אז הגיע, סיפ"ק (CPAC) ראשי תיבות של Conservative Political Action  Conference ועידה שנתית של גרעין הפעילים השמרני בארצות הברית הנוטה לייצג את הלך הרוחות בקרב התנועה כולה. השנה התבקשו אלפי באי הועידה להצביע עבור מי הם מעדיפים לראות כנציג המפלגה לבחירות בשנת 2012 והתוצאות היו מדהימות. 31 אחוז הצביעו עבור רון פול איש הזרם הליברטריאני, כאשר פעילים מרכזים אחרים בימין כדוגמת מיט רומני, המורמני האהוב ממסצ'וסטס ושרה פיילין, כוכבת הרוק החדשה של הימין נשארו הרחק מאחור (למעשה רומני ופיילין יחד קיבלו פחות קולות מאשר פול), וכאן בדיוק מסתמנת הבעיה.

רון פול הוא אחד האנשים היותר מיוחדים בנוף הפוליטי של וושינגטון, כאיש המפלגה הליברטריאנית לשעבר, דעותיו נחשבות קיצונית ולא "מעודכנות" למציאות של המאה העשרים ואחת, וזה עוד בלשון המעטה. הוא תומך בפרישת ארצות הברית מגופים בין לאומים כמו נאט"ו והאו"ם וחזרה אל ימי הבדלנות שאפיינה את המאה ה – 19 ונקטעה על ידי תאודור רוזוולט והתנועה הפרוגרסיבית. הוא תומך בפרוק הבנק המרכזי ובהחזרת תקן הזהב, בלגליזציה של סמים ובהרחבה של הבעלות החופשית על נשק.

המפלגה הרפובליקנית נחלקת בשנים האחרונות (מאז הנשיאות שח רונלד רייגן בעיקר, לפני הייתה למפלגה זהות אחרת) לשלושה מוקדי כוח עיקריים. ביטחון, כלכלי-ליברלי, ושמרנות ערכית-דתית במילה אחת נצרות. המחנה הביטחוני המאופיין בעיקר על ידי הנאו-קונסרבטיזם מאמין בכוח כאמצעי להשגת מטרות בעיקר בזירה הבינלאומית. לכן הוא תומך בהתערבות ישירה ופעילה של ארצות הברית בסכסוכים ובמלחמות ברחבי העולם, ובעיקר בהפצת וביסוס הדמוקרטיה, השוק החופשי וערכים דמוקרטים ברחבי העולם, אבל במחנה ביטחוני הוא גם מודע למגבלות הכוח ומכן מציג לא פעם גמישות המשליכה גם לענייני פנים.

המחנה הכלכלי שתומך בנושא ההיסטורי ביותר של המפלגה הרפובליקנית והוא הקטנת הממשלה, והפחתת ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה והחברה, במיוחד זו המרכזית מוושינגטון אבל גם את זו של המדינות עצמן. הקטנת המיסוי, החלשת הבירוקרטיה והרגולציה ובעצם כל דבר שיכול לשרת את הכלכלה החופשית והשוק החופשי. המחנה השלישי הוא המחנה הדתי-נוצרי, התומך בשמרנות דתית וביסוס הערכים הנוצריים בחברה האמריקאית, אבל בלי לפגוע בעיקרון של הפרדת דת ממדינה. כאשר שלושת הנושאים החושבים ביותר למחנה זה בשנים האחרונות, הם: הפלות, ניסויים בתאי גזע ונישואים חד מיניים.

מאז ממשל רייגן, המפלגה הרפובליקנית בנויה על שלושת המחנות האלו במידה שווה כזו או אחרת ואלו הם המחנות שהשיגו להם 20 שנות שלטון בבית הלבן מתוך ה-30 האחרונות. רייגן לדוגמא ייצג בצורה כזו או אחרת את כל שלושת המחנות, בוש האב שניים, ובוש הבן שוב חזר להוביל את שלושתם. רול פול לא מייצג כמעט אף מחנה. הוא אמנם נראה ממבט ראשון כתומך במחנה הכלכלי, אבל העולם ממנו מגיע פול אינו העולם של הכלכלה הליברלית אלא העולם הפילוסופי ליברטריאני, ולכן המחנה אכן קרוב לליבו אבל מסיבות ומניעים אחרים לחלוטין. בכל הנוגע לביטחון ודת אתם יכולים להבין לבד שעמדותיו שונות לחלוטין, וכאשר ישנו מועמד מוביל שאינו קשור לאף מחנה אפשר להבין שני דברים: הראשון שהמפלגה הרפובליקנית משתנה, והשני שהיא מתרחקת מהיכולת לחזור לבית הלבן. 

חולשתו של אובמה הייתה אמורה להיות הקרקע עליה תבנה המפלגה הרפובליקנית מחדש, אבל העדר הסכמה פנימית בין הזרמים השונים ומנהיג חזק וכריזמטי שיובל את העגלה, מועמדים חסרי סיכוי כמו פול נזרקים אל קדמת הבמה, ומשמשים זריקת עידוד עבור הממשל הדמוקרטי המקרטע. אם רוצה המפלגה הרפובליקנית לזכות בשלטון בשנת 2012 עליה למצוא מועמד הנוטה אל המרכז הפוליטי ומאחד עבורה את המחנות, בו על פי הסקרים נמצאים רב האמריקאים בשנים האחרונות ואליהם גם חותר הנשיא אובמה בשבועות האחרונים, תוך הגמשה של דעותיו היוניות בהן תמך קודם. אם ימשיך הימין האמריקאי את המגמה הנוכחית של פזילה עוד יותר ימינה והצידה, הוא אולי יחזור אל מקורותיו ההיסטורים (שלפני רייגן), יארגן את השורות מחדש, ואפילו ישנה קצת את המאזן בסנאט ובבית הנבחרים לטובתו, אבל בשום פנים ובאופן לא יזכה במערכת בחירות לנשיאות בתקופה הנראית לעין, ובתרחיש מטורף עוד יותר עשוי להביא לקריסתה של המערכת הדו מפלגתית בארצות הברית, סך הכול אל תשכחו שזו מערכת שלא תמיד הייתה שם. 

ארצות הברית רוצה להיות צרפת

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הודיע השבוע על הקצבת 8 מיליארד דולר כדי לקדם בניית כורים גרעינים חדשים בארצות הברית. על פי הנאום שנשא אובמה בעת ההכרזה על התוכנית החדשה העתיד האמריקאי יקבע על ידי מה שהאומה האמריקאית  תדע לייצר ולייצא בעצמה ולא על ידי מה שהיא תדע לייבא.

קצת היסטוריה, ארצות הברית הפסיקה לייצר כורים גרעיניים בשנות השבעים, עם תחילת תקופת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר. קרטר שהיה הנשיא בעל הדעות השמאליות ביותר בהיסטוריה האמריקאית התנגד התנגדות בסיסית לרעיון הטכנולוגיה הגרעינית, גם כאשר היא משמשת לצורכי שלום. אל ההתנגדות העקרונית הזו התווספה ב 28 במרץ 1979 תאונת אי שלושת המילין, שהביא לגל אנטי גרעיני בארצות הברית (למרות שאיש לא נפגע באותה תאונה) שלבסוף הביא להחלטה על הפסקה גורפת של בניית כורים גרעיניים בארצות הברית. כאשר גם ממשלים רפובליקנים שהחליפו את ממשל קרטר כדוגמת רייגן ובוש האב המשיכו את הקו של קודמו.

בעקבות ארצות הברית הפסיקו רוב מדינות המערב לבנות כורים גרעינים למעט מדינה אחת, צרפת. צרפת שלא התרגשה מהמגמה החדשה שסימן הנשיא קרטר ומהתאונות הגרעיניות שהתרחשו בארצות הברית ובברית המעוצות, סירבה לוותר על הטכנולוגיה הגרעינית שבידיה, ולעומת שאר המדינות שיפרה אותה שוב ושוב כדי להביא אותה לשלמות. כיום 80 אחוז מהחשמל בצרפת מיוצר מאנרגיה גרעינית, בעוד כמות התאונות הגרעיניות בהיסטוריה הצרפתית היא אפס.

העצמאות האנרגטית הייחודית של צרפת הפכה לקנאה בשאר מדינות אירופה ובארצות ברית, במיוחד על רקע עליית מחירי האנרגיה בשנים האחרונות. צרפת היא המדינה היחידה שכמעט ולא מושפעת מגחמותיה של השכנה הגדולה ממזרח רוסיה, וצינורות הגז שלה המגיעים כמעט לכל בית אירופי. וגם אינה נדרשת לרצות מנהיגים רודניים במזרח התיכון ובצפון אפריקה היושבים על חביות נפט ענקיות. ובדיוק את העצמאות הזו רוצה אובמה גם עבור ארצו.

גם ישראל לא זרה בתהליך ורק לפני חודש המליצו דוקטור עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, וועדה של מומחים לאנרגיה לממשלת ישראל להתחיל בתהליך של העברת המשק הישראלי לאנרגיה גרעינית. עכשיו רק נקווה שהממשלה תקשיב לקולות המגיעים מהיבשת הרחוקה ותרכב גם היא על הגל האמריקאי.

לתגובות במייל: עומר גנדלר                                               Comments By Email Omer Gendler

רוזה פארקס 55 שנים אחרי

לפני מספר ימים מסר משרד התחבורה את החלטתו לבג"צ בעניין ההפרדה באוטובוסים בירושלים, על פי ההחלטה: עמדת משרד התחבורה והשר העומד בראשו, ישראל כץ היא שיש לאפשר את ההפרדה במסגרת מה שהם מכנים "הסדר וולונטרי".

תוך כדי קריאת הידיעה החלו לעלות בי מחשבות, רק לפני שבועיים חגגו בארצות הברית את יום מרטין לותר קניג, וכמובן שמייד חשבתי גם על מונטגומרי אלבמה, ועל רוזה פארקס.  רוזה פארקס הייתה אישה אפרו-אמריקאית שבסירובה לקום ולפנות את מקומה באוטובוס עבור בחור לבן, בדרום הגזען של ארצות הברית של שנות ה – 50 הציתה חרם ענק בהנהגת לותר קינג על חברת האוטובוסים העירונית, חרם שבסופו של דבר הביא לביטול החוק הגזעני.

חיפוש מהיר בגוגל גילה לי את העובדה המדהימה הבאה, רוזה פארקס נולדה ב 4 בפברואר 1913, מה שאומר שיום הולדתה נופל בסמיכות מופלאה להחלטת משרד התחבורה הישראלי, 97 שנה פחות יומיים. כן לצערנו כך זה נראה, 55 שנה אחרי, וישראל עדיין מתקשה ללמוד שעורים בסיסיים בדמוקרטיה שהעולם למד כבר מזמן. 

רוזה כבר לא איתנו, היא נפתרה לפני חמש שנים, וזכתה למקום של ענקים בתרבות האמריקאית, כאשר ארונה מוצב בגבעת הקפיטול ורבבות של אנשים חולפים על פניו. יום מותה הוכרז כיום אבל לאומי, וכל הדגלים בארצות הברית הורדו לחצי התורן. אבל לו הייתה רוזה בחיים והייתה יכולה להביע רק משאלה אחת עבור יום הולדתה שחל היום, היא בטח הייתה מבקשת עוד רוזה פארקס אחת, רק עוד גיבורה אחת שתסרב לפנות את מקומה בקווים של אגד בירושלים.

שחקן נולד

האם המאבק בין חברת גוגל לסין מאותת לנו על עלייתו של שחקן חדש במערכת הבין לאומית ?

השבוע כולנו זכינו לראות מאבק כוחות שכמוהו עדיין לא הכרנו. מאבק ויש כאלו שאפילו כינו אותו, כמלחמה הטרנס-יבשתית הראשונה של המאה העשרים ואחת, מלחמה בין מדינה לבין חברה רב לאומית, המלחמה המתוקשרת בין חברת גוגל לבין סין.

אם אתם אנשים המגיעים מהעולם האקדמי של היחסים הבין לאומיים אתם ודאי יודעים שבכל התיאוריות האקדמיות, מלחמות מתרחשות בין מדינות. זה לא משנה אם אתם ריאליסטים שלא מכירים כלל בקיומם של שחקנים לא מדינתיים, או ליברלים שרואים בהן שחקן ברמה כזו או אחרת, דבר אחד בטוח, את הכלים שאמורים לנתח מלחמה בין מדינה עם גבולות ואוכלוסיה מוגדרים, לבין פירמה רב לאומיות חסרת אותם מאפיינים אין לכם. אז האם האירועים האחרונים יאלצו אותנו לשבת ולפתח כלים חדשים עבור השחקן החדש במערכת ? או שבעצם מדובר בהרבה מהומה על לא מהומה ?

אם לשפוט את העתיד לבוא רק על פי המאבק בין גוגל לבין סין, אז בשורות משמחות כנראה שאין לנו יותר מדי. כרגע לא נראה שגוגל מסוגלת לכופף את הענק הסיני, האיום הכי גדול שהיא מצאה לאיים בו עד עכשיו הוא האיום ביציאה מסין. ונראה שממשלת סין לא חוששת מאיום שכזה יותר מדי. יתרה מזאת, איום שכזה יפגע בגוגל עצמה הרבה יותר מאשר יפגע בסין (אם אנחנו לא לוקחים את הפגיעה באזרחים הסינים בחשבון, ובמדינה כמו סין אנחנו לא לוקחים).

הבעיה של גוגל היא בעצם הבעיה של כל החברות הרב לאומיות. הבעיה היא שהן פועלות על פי נורמות וחוקים של העולם הדמוקרטי-ליברלי. במציאות לאותן חברות אין צבא, חיל אוויר, טילים או כל מאפיין אחר של עוצמה צבאית האמורה להגן על האינטרסים שלהן. במשך שנים הן סמכו על מערכת המשפט והצדק הבין לאומיות, ועל מוסדות ומנגנוני הסחר הבין לאומיים שהן עזרו לייצב. והאמת הייתה שאותם כלים עבדו יפה מאד עבור אותן חברות כל עוד הסחר העולמי התרכז בין צפון אמריקה מערב אירופה וגרורותיהן, אבל היום הוא כבר לא כזה.

היום, כאשר אותן חברות רב לאומיות מגיעות אל מדינות שאינן משחקת את המשחק הדמוקרטי הן הופכות ברגע אחד מחברות ענק המגלגלות מיליארדים של דולרים, מעסיקות מאות אלפי עובדים, ויכולות לאיים בתביעות ענק בטריבונלים בין לאומיים. לחברות שחסרות כוח ועוצמה ממשית. ומולן (בדיוק כמו שעומדת מול גוגל) עומדת שאלה פשוטה אחת לקבל את התנאים שמציבה לנו המדינה המארחת או לא לקבל, ואז לצאת החוצה ולא לעשות עסקים באותה מדינה.

אם כך הוא מצב הדברים, ועל פי התחזיות כרגע רב השווקים המתעוררים נמצאים במדינות שלא משחקות את המשחק הדמוקרטי-ליברלי-מערבי, אז כנראה שלחברות הרב לאומיות צפוי עתיד קצת בעייתי. וייתכן שבעצם אותן חברות עברו את שיא הכוח שלהן. אם לקראת סוף המאה העשרים הורגלנו לחשוב שהחברות הרב לאומיות הן הכוח העולה החדש, אז במאה העשרים ואחת אנחנו נגלה שללא דמוקרטיה וכלכלה ליברלית בין לאומית לאותן חברות אין סיכוי.

או במילים אחרות גוגל ושאר החברות הרב לאומיות יכולות להפוך לשחקן חדש במערכת כל עוד כל המערכת תשחק על פי אותם כללים. אבל עד שזה יקרה עוד מוקדם מדי להכריז על גוגל כשחקן חדש במערבת הבין לאומית ואפשר להמשיך עם התיאוריות שהכרנו.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

אין צורך להוסיף מילים.

יום השואה הבינלאומי בכנסת, נאומו של חבר הכנסת אחמד טיבי

מדינה אחת לכמה גושים

להוציא את רוסיה את המדינות אליהן התפרקה ברית המועצות ניתן לחלק ל-3 קבוצות.

הקבוצה הראשונה הן חמש מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן שאליהן ניתן להוסיף את מדינות הקווקז: ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. יחד מכילה הקבוצה הראשונה שמונה מדינות שהמשותף להן שהן זכו לעצמאות ונפרדו באופן רשמי מברית המועצות ורוסיה שירשה אותה. הן נמצאות על הדרך שבין אסיה לאירופה, רובן אינן נוצריות והן רואות את עתידן במדינות עצמאיות שאינן שייכות לאף מחנה או גוש בינלאומי מובהק.

ליד אירופה הולכים לבחור

שתי מערכות בחירות יתקיימו בפרברי אירופה השבוע, האחת באוקראינה והשנייה בקרואטיה. למרות שבתקשורת העולמית והישראלית בפרט הן לא זוכות להתייחסות גדולה במיוחד, אלו הן שתי מערכות בחירות משמעותיות ביותר עבור המדינות הגובלות באיחוד האירופאי.

הבחירות הראשונות מבין השתיים יערכו בתחילת השבוע בקרואטיה, שני המועמדים הם איוו יוסיפוביץ' מועמד השמאל, ומילאן בנדיץ' מועמד עצמאי עד לא מזמן חבר באותה מפלגה של יוסיפוביץ'. מערכת הבחירות אינה סוערת במיוחד ואינה מאופיינת באירועים חריגים. אך התוצאות שלה יהיו צומת דרכים עבור הבלקן. שני המועמדים מצהירים שיעד הבחירות המרכזי שלהם הוא צירופה של קרואטיה לאיחוד האירופאי לא יאוחר מ-2012. מכאן שהמועמד שייבחר יהפוך לנשיא היסטורי במדינה הקטנה, והצורה בה יתנהל מולו המשא ומתן עם האיחוד והדרך בה תיכנס (והיא כנראה תיכנס) קרואטיה לאיחוד תאפיין את הדרך בה יצטרפו שאר מדינות הבלקן מאוחר יותר.

הבחירות השניות והמשמעותיות יותר יערכו בסוף השבוע באוקראינה, גם הפעם המדינה מתחלקת לשני המחנות הקבועים שלה, המחנה התומך ברוסיה והמחנה הלאומני האוקראיני. לעומת המערכת הקודמת שהביאה לנו את המהפכה הכתומה בראשות ויקטור יושצ'נקו, הפעם מערכת הבחירות פחות אידיאולוגית והרבה יותר אישית. כאשר במהלכה הועלו האשמות על פרשיות אונס מהעבר ואפילו בגידה במדינה.

למועמדת הלאומנית יוליה טימושנקו שהייתה מראשי המהפכה הכתומה, ברור שהפעם לא צפוי אירוע בסדר גודל דומה. וניצחון שלה לא עשוי להביא עימו רוחות חדשות באירופה, בטח לא כאשר בבית הלבן יושב נשיא המעוניין בחיזוק הקשר עם רוסיה. בנוסף הכישלון של המהפכה הקודמת של 2004 , וההבנה האוקראינית שלא ניתן כרגע להיפרד לחלוטין מהשליטה העקיפה של רוסיה במדינה. גורמת לשאיפות נמוכות הרבה יותר בצד הלאומני.

עם זאת הסקרים שחוזים תוצאות צמודות, וההצהרות הלא מקריות של הממשל הרוסי על מעמדו של חצי האי קרים והרצון להחזיר אותו לידיים רוסיות, מוסיפות שמן למדורה שכבר רותחת מאד. שמועות על התערבות של שרותי הביון הרוסים בבחירות, והצהרות על זיופים שצפויים להתרחש במחוזות הקרובים לגבול עם רוסיה רק מגבירים את החשש שגם הפעם צפויות להתרחש מהומות יום לאחר פרסום תוצאות הבחירות.

התוצאות של שתי המערכות יעצבו את יחסי האיחוד האירופי והשכנות שלו לארבע השנים הקרובות, ניצחון של המחנה הרוסי באוקראינה לא רק יקרר את היחסים עם האיחוד אלא גם ישפיע על היחסים עם בלרוס ומולדובה. ומערכת בחירות לא הוגנת בקרואטיה וטענות על שחיתות וזיופים (האופייניות מאד למדינות יוגוסלביה לשעבר) עשויה לגרום לקריאות של שקילה מחדש של המועמדות הקרואטית לאיחוד. שבוע מרתק צפוי על אירופה.

הקשר ההודי-ישראלי

במחקר שנעשה לאחרונה על ידי משרד החוץ התגלה כי הודו היא המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם. כן הודו, לא ארצות הברית, לא מדינת איים לא מוכרת באוקיינוס השקט, לא צרפת או רוסיה בהן ישנם ריכוזים גדולים של יהודים וגם לא קנדה, בריטניה או גרמניה להן קשר דיפלומטי חזק ויציב עם מדינת ישראל בהתעלם מהממשלה הנמצאת בשלטון. הודו. על פי הסקר כ-58 אחוזים מאזרחי הודו הינם בעלי דעה חיובית כלפי ישראל, למקום השניה הגיעה ארצות הברית עם 56 אחוזים מהציבור האמריקאי. כאשר מסתכלים על תוצאות הסקר לעומק, וזוכרים שבהודו ישנו מיעט מוסלמי המונה כמעט 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ובין ישראל והודו היה נתק דיפלומטי של עשרות שנים, תוצאות האהדה בהודו הופכות מרשימות אף יותר.

על פניו נראים תוצאות הסקר מוזרות ביותר, מאיפה הגיעה הודו פתאום, מדינת ענק בדרום אסיה, ללא אוכלוסייה יהודית מקומית בסדר גודל משמעותי, בעלת קשרים ענפים עם מדינות העולם השלישי. כל זאת לפני שהזכרנו כי בין הודו וישראל לא התקיימו יחסים דיפלומטים עד שנות התשעים. כאשר במשך רוב שנות קיומן של המדינות, הודו הייתה מבקרת קשה של המדיניות הישראלית, ואף הייתה בין המוביליות של ליגת המדינות הבלתי מזדהות לתמיכה אוטומטית בעולם הערבי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל האמת שהתוצאות לא אמורות להיות כאלו מפתיעות, הבנה עמוקה יותר של הודו, יחד עם הכרה של ההיסטוריה ההודית, האוכלוסייה ההודית, האתגריים האסטרטגיים העומדים בפניה וראיית מקומה בעולם, מגלות שהודו וישראל חולקות דמיון רב הרבה יותר ממה שרובנו נוטים לחשוב. אפשר אפילו לומר כי שתי המדינות בן בעלות הדמיון הרב ביותר בעולם.

The India-Israel Connection

A study conducted by the Israeli Foreign Ministry recently revealed that India is the most pro - Israeli country in the world, not the United States, neither Canada, France, Britain or Germany countries with the best diplomatic ties with Israel. No it is India. According to the survey 58 percent of India's citizens have a positive view toward Israel, while only 56 percent of the U.S. population a population that is considered to be the most pro - Israeli in the world. Looking at the results more deeply, and remember that in India, there is a 10 percent minatory of Muslim population. The pro-Israeli results in India are even more impressive.

Apparently the poll results seem very bizarre, where India came suddenly, a giant country in South Asia, with no local Jewish population, and with strong connections with the Third World. And I still didn't mention that India and Israel did not have any diplomatic relations with each other until the 90's.  And only in 2003 was the first time an Israeli Prime Minister visit India. 

But the fact is that the results should not be so surprising, a deeper understanding of India, the Indian history, the Indian population, India strategic challenges, and India place in the world, show that India and Israel share a lot more than we imagination, maybe we could say both countries have the most similarities between two countries in the world.

India and Israel's fate is tied together from the beginning of their modern way, both countries received their independence in about the same time, India in 15 August 1947 and Israel in 14 May 1948 both as a result of a long and bloody of independence war. India fought the Muslim community within and its neighbor Pakistan (East & West), Israel fought the Arab population within and its neighboring Arab countries. The outcome of the war in both countries were quite identical, a division of the existing region.

Both countries are former British colonies. British influence seen almost in all aspects of life today, especially the political system, form of election and the judicial system. In both countries before the British rule there was a long Muslim rule began about the same time, India was the Mughal Empire that ruled the country since 1526 while in Israel it was the Ottoman Empire ruled since 1517.

Nationalism in both countries was built not on the basis of ethnic or historical, as in most countries but on religious. In both countries the unifying identity among all parts of the country is religious identity. India used the Hindu religion as a focus for the connection between all the different peoples and identities within it. Israel used the Jewish identify to unifying all its citizens, and many refugees who came since its establishment. Moreover, India and Israel also are unique countries in the global landscape in which in both of them there is a religious majority that does not exist anywhere else in the world. Israel is the only country in the world with a Jewish majority, and India is the only country in the world with Hindi majority. And the two countries use it to promote their place in the world and to maintain the rights of their religion believers in the rest of the world.

The economic life process of the two countries since their establishment until today looks identical. In there early years the two countries supported the socialist economic system. However both countries refrained from joining the Soviet bloc led by the Soviet Union. When Israel turned toward the West and India turned to the Non-Aligned Movement. In the eighties the two countries began to abandon the socialist ideology and move toward a free market, to the point that nowadays the two economies are from the most capitalist in the world.

In Both countries 1977 is a turning point in politics and democracy. In India and Israel one party controlled the country since its independence the party was the dominant factor in the establishment and independent moment. The Mapai party in Israel and The Congress Party in India. 1977 was the year the two countries broke the one-party system and elected the opposition for the first time.

Both countries are democracies, a form of a regime that not characterizes the region where they reside. Israel is the only democratic state in the Middle East. India is the only democratic state in South Asia. Looking at the whole of West Asia, you can see that from the Mediterranean coast to the shores of Bay of Bengal, India and Israel are the only two democracies on the continent. Moreover, not only Israel and India are both democracies, they are the only two democracies established after World War II in process called "second wave of democracy", and managed to maintain the democracy to this day.

When it comes to strategic issues, the similarity between the two countries only growing. The two countries are conducting an unending conflict against a Muslim enemy. India with Pakistan, and Israel with Arab countries. In both cases the conflict takes the form of total wars at the beginning and of terror in recent years. The two countries waged war with all neighborhood countries. Israel with Syria, Lebanon Jordan and Egypt. India with Sri Lanka, Bangladesh, Nepal and China. And the two countries signed two peace agreements with it neighboring Israel with Egypt and Jordan. India with Bangladesh and Sri Lanka. Also as a result of these wars, both countries still hold land that is not recognized by the world of their own, in Indian Kashmir, and the West Bank in Israeli case, when the concept of two countries about the area is the same historical right.

Of course there a large difference between the two countries, India is a huge state with the second largest population in the world, while Israel is a tiny state in its territory and population as well. India is a Third World country, still has to deal with poverty, despite the economic boom in recent years. While Israel is a country where per capita income is among the highest in the world.

But apparently the many similarities between the two countries, more powerful than the difference and politics, Indian support in Israel is deeper than political or economic interests of the short term, has expressed so clearly at the survey. Hopefully the leaders in both countries, especially in Israel, will know to take these many similarities, and make the connection between the two countries to a strategic relationship even stronger then the Israeli-American relationship.

Read this article in Hebrew