הסיפור של רסלמניה

וינס מקמהון הוא ללא ויכוח היזם והמשווק הגדול ביותר בעולם הבידור האמריקאי בשלושת העשורים האחרונים. האיש שקנה מאביו ליגת היאבקות מקצועית קטנה בניו יורק והפך אותה לאחת מחברות הבידור הגדולות בעולם. חברה שמלבד להיותה ליגת ההיאבקות המקצועית הגדולה בעולם, הפכה גם לתאגיד בידור ענק, המפיק סרטים, מוזיקה, אירועי בידור וספורט. אך מעל כל הישגים אלו, ההישג הגדול ביותר של מקמהון ושל התאגיד הענק שמאחוריו, הוא רסלמניה. המופע השנתי העצום, שהמציא מקמהון בשנת 1985, והפך עם השנים לאירוע שרק הסופרבול גדול ממנו.

סרט דוקומנטרי חדש מבית היוצר של ה-WWE, "הסיפור האמיתי של רסלמניה" (WWE: The True Story of WrestleMania), מציג את האירועים שהביאו ליצירת רסלמניה, על הסיכונים שלקח מקמהון בתחילת הדרך, על הצורך להמציא כל מספר שנים את המופע מחדש, ועל עשרות שיאי מכירת כרטיסים ושיאי רייטינג ששברה רסלמניה לארוך השנים.  לכל חובבי עולם הספורט האמריקאי ובמיוחד חובבי עולם האבקות, הסיפור של רסלמניה הוא סרט חובה.

הכי לבד שיש

ארצות הברית והתקשורת האמריקאית מציגים את הפעילות הצבאית בלוב כפעילות שזכתה לתמיכה של הקהילה הבינלאומית, האמת הם משקרים

בסוף השבוע קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1973 הנוגעת למשבר בלוב, ומאפשרת את קיום הסגר והאזור האסור לתעופה שבשמיי לוב. בתקשורת העולמית הוצגה ההחלטה כניצחון אמריקאי-מערבי, הצלחה לכפות את דעתם על מועצת הביטחון ושינוי מעודד ביחסי ארצות הברית העולם תחת הנהגתו של הנשיא אובמה. 10-0 הייתה הכותרת באחד העיתונים החשובים בארצות הברית, באחר נכתב החלטה 1973 עברה ללא מתנגדים. כן נכון גם זו דרך לראות את הדברים, אבל כמובן זו הדרך השגויה.

המציאות רחוקה מאד מהצורה שבה התקשורת האמריקאית והמערבית מספרות לנו. בפועל ארצות הברית לא השיגה תמיכה בינלאומית גורפת להחלטה, היא בקושי השיגה תמיכה מערבית עבורה. ללא העובדה שמועצת הביטחון הייתה בנויה בצורה שהיא בנויה, מצב סטטי שמשמר את העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה, אז גם במועצת הביטחון ספק אם  ההחלטה הייתה עוברת.

חוזרים לבדלנות?

בחירותו בפעם השנייה ברציפות של רון פול למועמד המועדף לנשיא לקראת בחירות 2012 מראה שהימין האמריקאי ממשיך לשבור ימינה והצידה, עובדה שצריכה להדיר שינה מעיני מנהיגי ישראל

לפני שנה כתבתי על כך שרון פול נבחר למועמד המועדף של ועידת ה-(CPAC). ועידה המורכבת מהגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקנית ומנציגי הדור הצעיר שלה. אז הסבירו פרשנים שמדובר באירוע מקרי, שלא משקף את הדעה האמתית של הימין האמריקאי, וכנראה מדובר בהצבעה מחאה נגד שאר המועמדים ולא הצבעת תמיכה ברון פול. עברה שנה מאז, ונראה שאותם פרשנים טעו. פול מצליח לגייס אחריו יותר ויותר תומכים. הוא הספיק להיבחר שוב לבית הנבחרים, לדאוג שבנו יבחר לסנט וכמובן סיים את השנה כמועמד המועדף של ה-(CPAC) בפעם השנייה ברציפות. התמיכה ההולכת וגוברת צריכה להתחיל להדאיג את מדינת ישראל.

  

אמריקה הבדלנית

כאיש הזרם הליברטריאני פול מייצג דעות שונות לחלוטין מאלו שהכרנו במדיניות החוץ האמריקאית, דעות שמתאימות יותר לארצות הברית של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ולמפלגה הרפובליקנית הישנה שלפני הפזילה דרומה. פול מאמין בחזרה לבדלנות, הוא טוען שארצות הברית צריכה לפרוש מהאו"ם ולהוציא אותו משטח ניו יורק, לפרק את נאט"ו ואת המחויבות להגן על מדינות אירופה במקרה של התקפה עליהן. להוציא את כל החיילים האמריקאים המוצבים באירופה, אסיה, והמזרח התיכון, לפרוש מארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וקרן המטבע, להפסיק להשתמש ברעיון השוטר של העולם, ולעבור למדיניות חוץ ניטרלית שאינה מביעה שום דעה לגבי דברים המתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית. "השוויץ" של צפון אמריקה.

החשוב והרלוונטי ביותר אלינו הן דעותיו של פול בהקשר הישראלי. פול (למרות היותו איש המפלגה הרפובליקנית) הוא מהמתנגדים החריפים ביותר למדיניותה של ארצות הברית כלפי ישראל. הוא מתנגד לתמיכה הכלכלית והצבאית שמעניקה ממשלת ארצות הברית, טוען שארצות הברית אינה צריכה להיות צד במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, אינה צריכה למכור נשק לשום גורם במזרח התיכון, ושיש לתת לישראל ולמדינות ערב לפתור את הבעיות אחת מול השנייה באופן ישיר וללא מעורבות אמריקאית.

ערב הסעודית, זמן לפעול

המורדים בלוב מבקשים את עזרת ארצות הברית והמערב במאבקם בכוחות של מועמר קדאפי, בתימן ביקש הנשיא עלי עבדאללה את עזרת העולם במאבק מול המורדים, ובבחריין ביקש בית המלוכה את עזרת ארצות הברית בהתמודדות עם המפגינים השיעיים, המופעלים לדברי בית המלוכה על ידי איראן. בכל אותן בקשות עזרה הכתובת תמיד הייתה אחת, ארצות הברית. רגע עצרו, למה ישר ללכת מעבר לים אל ארצות הברית, לא שכחתם כוח אזורי אחר? איפה ערב הסעודית?

ערב הסעודית היא הכוח הצבאי החזק, הגדול והמודרני ביותר במזרח התיכון. רק לאחרונה התבשרנו על כך שהיא עתידה לקנות נשק נוסף מארצות הברית בהיקף של 60 מיליארד דולר, הרכישה הביטחונית הגדולה בהיסטוריה. אך למרות כל זאת נראה שהצבא הסעודי העצום (העשירי בגודלו בעולם) משמש בערב הסעודית לתפאורה בלבד. מדוע צריכה ארצות הברית לסכן את מיטב בניה כדי להגן על המורדים בלוב, כאשר ערב הסעודית אינה מוכנה לסייע לאחיה הערבים בעצמה? מדוע יוצא בית המלוכה הבחרייני מנוקדת הנחה שדווקא ארצות הברית צריכה לשחק את השוטר האזורי, כאשר בית מלוכה גדול וחזק הנמצא מהצד השני של גבולו יכול לסייע באפקטיביות גדולה לא פחות? מדוע צריכה ארצות הברית להיות המושיע הגדול בכל עימות פנים ערבי, כאשר ערב הסעודית המדינה הערבית העשירה והחזקה ביותר  נחה על זרי הדפנה.

תקציב הביטחון יגדל, והתלות של ישראל בארצות הברית תתהדק

ככל שהמצב הביטחוני באזור ימשיך להיות מעורפל, כך יגדל תקציב הביטחון, וכך תגדל התלות הישראלית בארצות הברית

רוב הפרשנים מסכימים כי המהפכות בעולם הערבי, ואי היציבות שנוצרת כתוצאה מהן, תפגע בראש ובראשונה בארצות הברית, במעמדה ובתפקידה במזרח התיכון. הם מסבירים זאת בכך שהמשטרים החדשים שיקומו יראו בארצות הברית את התומכת הגדולה במשטרים הקודמים, וכמדינה שלא ניתן לשתף עימה פעולה באופן מלא כמו בעבר. גם המשטרים שיצליחו להישאר בשלטון ולצלוח את המהפכות לא ישכחו מהר את הנטישה של ארצות הברית ואת הצורה בה התייחסה לאלו שהיו לפחות על הנייר בנות בריתה ויחפשו איך להוריד את רמת התלות העתידית שלהן בארצות הברית , כך מדינות כמו ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ ואפילו ירדן ומרוקו יחפשו בעתיד הקרוב מעגל חברים מורחב.

הקונגרס האמריקאי יכריע את מידת התלות הישראלית

הפרשנים גם מסכימים שאי היציבות פוגעת קשות במעמדה הביטחוני של מדינת ישראל, שעל פי רוב הערכות לא התכוננה לתרחישים מרחיקי לכת שכאלו. תרחישים שבין היתר כוללים: הסכם שלום עם מצרים שעתידו לא ידוע, צבא מודרני ועמוס בנשק אמריקאי הנמצא בגבולה הדרומי של ישראל, התחזקות ברורה של כוחות האסלאם הקיצוני בכל האזור, גם אם לא עד כדי שליטה מלאה במדינות. התגברות כוחו של אל-קאעידה בעיקר באזורי גבול חסרי משילות, כמו סיני, צפון סודן, דרום מצרים, לוב ואלי אפילו חלקים מסוריה ולבנון. אי ודאות לגבי הממלכה הירדנית ממזרח, עתיד עיראק ועתיד הגבול עם הבקעה, התחזקות של הציר האיראני, השפעה טורקית באזור ושאלות מורכבות לגבי איך לאבטח את מתקני הגז בים התיכון.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר הכריז שתפיסת הביטחון של מדינת ישראל תאלץ להשתנות ובאופן מהיר, מה שכמובן יביא להגדלה של תקציב הביטחון לרמות שלא הכרנו. אבל תקציב הביטחון לא יכול לגדול רק בהחלטת ממשלה ללא עזרה חיצונית, במיוחד לאור אי הודאות שיש בכלכלה העולמית וחוסר היכולות של מדינת ישראל לגייס הלוואת והון זר בתקופה מיוחדת זו. מה שאומר שסביר להניח שבחודשים הקרובים תפנה מדינת ישראל אל ארצות הברית בבקשה להגדיל את הסיוע הביטחוני שהיא מעניקה לה.

הסיוע הביטחוני הוא לא מתנה, ממשלת ישראל עבדה קשה בשנים האחרונות במטרה להקטין אותו ככל שאפשר. וזאת בגלל שבצד הסיוע ישנן גם עלויות פוליטיות ועליות כלכליות. העלויות הכלכליות הן עקב כך שהסיוע מתונה בזה שאת הרכישות הביטחוניות תעשה מדינת ישראל רק על אדמת ארצות הברית. או במילים אחרות תעדיף תוצרת אמריקאית על תוצרת ישראלית גם אם כלכלית ומקצועית היא עדיפה פחות. כך דוחק הסיוע את יכולת התחרות של התעשייה הישראלית ואת הרווחיות שלה גם מול התעשיות האמריקאיות אבל בעיקר אל מול שאר תעשיות העולם. שההודים או הקולומביאנים רואים שצה"ל בחר תוצרת אמריקאית מסוימת על חשבון ישראלית הם עושים את אותו הדבר.

אך מה שמדאיג את ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד הרבה יותר מאשר העלות הכלכלית, היא התלות והמחיר הפוליטי שיש בצד הסיוע. במיוחד כאשר בבית הלבן יושב הנשיא ברק אובמה. אם הסיוע הביטחוני יגדל גם הדרישות הפוליטיות האמריקאיות ממדינת ישראל יגדלו, והיכולת של ראש ממשלה ישראלי לומר לנשיא ארצות הברית לא רק תלך ותקטן. כאשר הסוגיות העומדות על הפרק בקרוב הן כבר לא רק הקפאת ההתנחלויות או התקדמות במשא ומתן המדיני אלא גם וחשוב מכל בעיני ראש הממשלה הסנקציות על איראן ואף תקיפה.

אי היציבות בעולם הערבי מקטינה את היכולת של ארצות הברית להשפיע על חלק ממדינות ערב, אבל היא מגדילה את התלות הישראלית בארצות הברית לפחת בטווח הקצר. מה שעשוי לגרום לכך שבכדי למשוך בחזרה את אותן מדינות שארצות הברית איבדה, היא משלמת בלחץ כבד יותר על ישראל. וכך עקב חוסר אלטרנטיבה אחרת התלות של ישראל בארצות הברית גוברת כאשר באותו הזמן חוסר ברירה מהכיוון השני משאיר לארצות ברית רק את ישראל כגורם עליו אפשר ללחוץ.

מאמר זה צוטט והתפרסם באתר האינטרנט של ערוץ אלג'זירה, בעיתון הערבי Arabs48, ופורסם במחקר של המרכז הערבי למחקר ומדיניות היושב בדוחא. 

תעלת קולומביה?

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על תעלת ניקרגואה ועל התחרות ההולכת וגדלה שהיא יוצרת בין ארצות הברית לסין במרחב ההשפעה של דרום אמריקה. היום מפרסם מגזין הטיים ביחד עם פרסומים נוספים במספר עיתונים בריטים, שסין לא חושבת אך ורק בכיוון הימי של מרכז אמריקה, ומתחילה לבדוק גם את הכיוון היבשתי של דרום אמריקה, כאשר מדינת היעד הפעם היא קולומביה.

התוכניות של הסינים היא בניית תעלה יבשתית, או במילים לא מכובסות רכבת, שתחצה את קולומביה מצד לצד. פתרון סחר מסורבל יותר מאשר תעלה, מכיוון שהוא מצריך שימוש בשלוש כלי שינוע במקום אחד. ספינת מסע בצד של האוקיינוס האטלנטי, רכבת ביבשה וספינה בצד של האוקיינוס השקט, אבל זמן המסע המצטבר הוא מהיר יותר משייט בתעלה פנמה, והקמת הפרויקט זולה הרבה יותר.

לעומת תעלת ניקרגואה תעלה בקולומביה מסמנת את הכוונות הסיניות בצורה חדה ומשמעותית יותר, לא סתם בחרו הסינים את קולומביה, והבחירה בה היא מסר לארצות הברית. קולומביה היא בעלת הברית החזקה ביותר של ארצות הברית בדרום אמריקה, היא מקבלת את הסיוע הביטחוני הגודל ביותר בעולם אחרי ישראל, וכוחות צבא אמריקאים יושבים באופן סדיר בשטחה, כדי לעזור בלחימה בקרטלים ובכוחות המחתרת הקומוניסטית. התקרבות של סין לקולומביה מסמנת שגם כאן הסטטוס קוו עומד להשתנות. מעניין מה יהיה לנשיא אובמה לומר על זה בנסיעתו הקרובה לדרום אמריקה.

הסופרבול, גלובליזציה, ארצות הברית והעולם המשתנה

איך מאפיין משחק הסופרבול האמריקאי, יותר מכל אירוע אחר את העולם המשתנה

בעוד מספר שעות, בארלינגטון טקסס, במבנה הספורט הגדול והמרשים ביתר שנבנה אי פעם בעולם, תישמע שריקת הפתיחה לאירוע הספורט הגדול ביותר בלוח השנה האמריקאי, אולי גם בעולם כולו. משחק יחיד אליו צופות מאות מיליוני עיניים ברחבי העולם, ובסיומו מוכתרת אלופת ארצות הברית, במופע שמסמל יותר מכל דבר אחר את התרבות האמריקאית, משחק הסופרבול.

אך כמו שהוא מסמל את התרבות האמריקאית, ככה הפוטבול הוא האנלוגיה המושלמת למצבה של ארצות הברית בעולם.

מסרבים להתחבר לעולם

הגלובליזציה, ועלייתם של המעצמות החדשות, ששינתה את חיינו מהקצה אל הקצה בכל תחום לא פסחה גם על עולם הספורט. אליפות העולם בכדורגל (המונדיאל) שתנדוד בשנים הקרבות מאפריקה, לדרום אמריקה ולנסיכויות הנפט של העולם הערבי. הפריימר-ליג האנגלי בו שולטים בעלי הון מכל יבשות העולם. הפורמולה 1 שבה לראשונה נערכו יותר מרוצים בעולם "המתפתח" מאשר בעולם "המפותח" וליגת ה NBA שכבר מזמן הכריזה על עצמה כליגה הבינלאומית, ובה רבע מהשחקנים אינם ילדי ארצות הברית.

אך לא כך בליגת ה-NFL ובפוטבול. כפרה קדושה אמריקאית, ליגת הפוטבול מסרבת לקבל את השינוי העובר על העולם. היא הליגה היחידה בארצות הברית שמסרבת לקלוט קבוצות מחוץ למדינה, (אפילו לא קנדיות) צעד שליגות הכדורסל ההוקי והבייסבול (פרה קדושה אחרת בארצות הברית) עשו כבר לפני מספר עשורים. וגם את ההסכמה לקיים שני משחקי ראווה בשנה, אחד במקסיקו ואחד בבריטניה, השיגה לאחר דיונים אין ספור, יריקות דם וכמעט פיצוץ בין ראשי הליגה למועדוני האוהדים.

שתי קבוצות – שתי ערים נעלמות

אבל יותר מאשר הליגה עצמה מאפיינת את הדיסוננס בין העולם המשתנה והליגה העקשנית. זהות שתי הקבוצות שהגיעו לגמר השנה מספרות את הסיפור עוד יותר. הגרין ביי פאקרס, והפיטסבורג סטילרס. רובכם ודאי לא שמעתם על שתי הערים הללו מעולם, וגם אם כן, ודאי לא תוכלו לומר היכן ביבשת הן נמצאות. ולמה שתכירו אותן? הרי לא מדובר בערי החופים המזמינות של ארצות הברית, אלו הן לא לוס אנג'לס או בוסטון בירות הכדורסל, או ניו יורק מלכת הבייסבול. מדובר על גריין ביי ופיסטבורג, שתי ערים מלב היבשת, מהעולם שלא עוצרים לטייל בו בטיול בארצות הברית, זאת למרות שפיטסבורג היא עיר מאוכלסת יותר מתל אביב.

גם גרין ביי וגם פיטסבורג מאפיינות עולם הולך ונעלם של ערים אמריקאיות. ערים שעליהן נבנתה האימפריה האמריקאית, בהן צמח החלום. ערים שפרחו עם המהפכה התעשייתית, ערים שמהן יצאו הסחורות האמריקאיות (Made in the USA) שהיו כל כך נפוצות באמצע המאה שעברה, וערים שקרסו בשלושת העשורים האחרונים.

פיטסבורג הייתה לאחת מבירות תעשיית הפלדה והמתכת של ארצות הברית, מכאן גם שמה של קבוצת הפוטבול (סטילרס). עיר שהייתה אחד ממוקדי המלחמה עם האינדיאנים בכיבוש היבשת עלתה לגדולה במהלך מלחמת האזרחים, ופרחה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. אך בעשורים האחרונים הגיעה הנפילה. על כל מפעל תעשייתי שיצא מהעיר בדרכו למקסיקו או לאסיה כדי למקסם רווחים, כך עזבו גם אלפי תושבים, פועלים לשעבר את העיר. מצב שהביא לכך שהיום מתגוררים בפיטסבורג רק חצי מכמות התושבים שחיו בה באמצע שנות השבעים. פיטסבורג מנסה להמציא את עצמה מחדש, אך המרחק מכל מוקד אורבני גדול אחר, חוסר במהגרים ומוניטין של עיר מהמיד-ווסט, לא עושה עמה חסד בינתיים.

הסיפור של גרין ביי אפילו יותר מזכיר את החלום האמריקאי ההולך ונעלם. עיר שזכתה פעמיים בתואר העיר הכי אמריקאית (All-America City) כן יש תואר כזה בארצות הברית. בה קבוצת הפוטבול שייכת לאוהדים, בסגנון דומה לבעלות האוהדים על קבוצת ברצלונה הספרדית. ועיר שלמרות גודלה כ 100,000 תושבים תמיד הזכירה יותר את מושג המיין-סטריט מאשר הוול-סטריט.  

גרין ביי היא ממדינת וויסקונסין, למרות שהיום היא בעיקר מוכרת בזכות הסדרה מופע שנות ה-70, ויסקונסין כמו שאר המדינות מסביבה היו הגרעין בו צמח הסוציאליזם האמריקאי, (כן יש דבר כזה) ובו התפתח רעיון איגודי העובדים, לכן אין זה פלא שדווקא בגרין ביי הבעלות על הקבוצה היא של האוהדים. לא רחוק ממילווקי והמפעלים שמייצרים את אופנוע הרלי-דייווידסון בו עבדו רבים מתושבי העיר, גרין ביי הייתה לעיר שסימלה איך אפשר להיות פועל ממעמד נמוך ועדין לחיות בכבוד.

אבל החלום האמריקאי של גרין ביי נגמר מזמן. מעיר קסומה היא הפכה לעיר שנאבקת על חייה. אם תחפשו בספרי ההיסטוריה, רב הסיכויים שתמצאו מידע רב על העיר במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אך ככל שתצפינו המידע יתמעט, והוא יתמעט כי הסיפורים יגמרו, ובעשורים האחרונים מלבד פוטבול ועוד כמה השגים בספורט לא סביר שתמצאו דברים אחרים. כי גרין ביי כמו האזור בו הוא שוכן  היו לאחד האזורים שסבלו הכי הרבה מנפילת התעשייה האמריקאית, כמו דטרויט וכמו מילווקי, גרין ביי הפכה מתעשיית פאר, לעיר רפאים.


ההצגה בארלינגטון

אך למרות סיפורי האימה, אין בהם דבר שעשוי להאפיר על קדושתו של יום זה בתרבות האמריקאית. דווקא בגלל תנאי הפתיחה הגרועים, בגלל ירידת הכוח, הקבוצות המשתתפות והמשבר הכלכלי, דווקא כל אלו מבטיחים לנו סופרבול בלתי נשכח. אם יש דבר אחד שהאמריקאים יודעים לעשות יותר טוב מכל עם אחר בעולם, זה לתת הצגה, והסופרבול הוא ההצגה הגדולה בעולם. חיל האוויר האמריקאי יבצע מספר מטסי הצדעה לפני המשחק, חיל משמר יצעד על הדשא, זמרת בלונדינית תשיר את ההימנון הלאומי שמאחוריה דגל זרוע הכוכבים, כאשר בקהל עשרות אלפים יעמדו עם היד על הלב. להקת מעודדות תלווה את המשחק מתחילתו ועד סופו, וזמרי קאנטרי יבדרו את הקהל באצטדיון ובבית במהלך ההפסקות. אחרי הכול אסור לשכוח שהשנה הסופרבול הוא בטקסס, וכמו ההימנון המקומי, בטקסס הכול גדול יותר.

ואם כבר סופרבול, אז איך אפשר בלי הפרסומות, כל פרסומות הסופרבול ה -45: Youtube Adblitz

עשרה ימים ההפגנות מתנהלות במצרים, ועשר מכות נפלו על מצרים – מפרעה ועד מובארק

וַיֹּאמרו בני מצרים, כָּבֵד לֵב מובארק, מאֵן לשחרר את הָעָם. נלך אֶל-מובארק בַּבֹּקֶר, וְנִצַּבנו לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר בכיכר אל-תחריר; וְאָמַרְנו אֵלָיו, ראה מה היה בתוניסיה שַׁחרר גם אֶת-עַמִּי, וַיֶּחֱזַק לֵב-מובארק וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּרו. וַיִּפֶן מובארק, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ לָזֹאת.

ויצאו שוב אל הכיכר, וישוב אל-ברדעי מג'נבה אליהם לארץ מצרים, ויבואו שוב אל מובארק וְאָמַרו אֵלָיו, שחרר את עמי, וַיֶּחֱזַק לֵב-מובארק וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵיהֶם.

וידברו אל מובארק, כִּי אִם-אֵינְךָ, מְשַׁחרר אֶת-עַמִּי-הִנְנִו מַשלחים בְּך וּבַעֲבָדֶיך וּבְעמּך וּבְבָתֶּיך את יום הזעם, יום השישי, וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם, וְגַם הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הֵם עָלֶיהָ.

וַיִּקְרָא מובארק, את ערוצי הטלוויזיה אליו אל ארמונו; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אפטר את הממשלה, רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת; וישמעו המפגינים בכיכר, ויבוא הערב, וישובו לבתיהם ולֹא נִשְׁאַרו בכיכר. וַיַּכְבֵּד מובארק אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שיחרר, אֶת-הָעָם.

ויבואו אל מובארק וידברו אליו שחרר אֶת-עַמִּי. כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לשחרר, וְעוֹדְךָ, מַחֲזִיק בּנו. נמשיך להפגין ברחובות, ונצא לעוד ערים ונשתלט על אלכסנדריה, ועל סואץ ועל לוקסור, ונכבוש ונפגע בחצי האי סיני. וימנה מובארק סגן, את עומר סולימאן, ויקרא אליו את מפקדי הצבא לארמונו, ויבטח רפורמות, אך את העם לא שחרר.

וידבר אליו אובמה לאמור, שחרר את העם הזה, ובצע את הרפורמות שהבטחת, ויוציא מובארק את המשטרה מהרחובות ויכנס במקומם את הצבא, אך את העם לא שחרר.

ויבואו הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְהִתְיַיצֵּבו לִפְנֵי מובארק; וְאָמַרְו אֵלָיו, שַׁחרר אֶת-עַמנו. כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִו שׁולחיםַ אל הכיכר את הפגנת המיליון, כִּי תדע כי אֵין כָּמֹנִו בְּכָל-הָאָרֶץ, והַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִנו, בְּכָל-הָאָרֶץ. ויצא מובארק אל העם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם, לא אתמודד בבחירות הבאות, וַיַּרְא מובארק, כִּי-נרגע ההמון וחָדַל מלהפגין וַיֶּחֱזַק ליבו, וְלֹא שִׁחרר את עמו.

וידבר אובמה אל מובארק לאמור, ראיתי את סבל עמך, עלייך לעזוב, כי אם לא, אפסיק את הסיוע שאני נותן לך, למשטרך לצבאך ולבניך. ולא ישמע מובארק, וַיַּכְבֵּד מאד אֶת-לִבּוֹ וישלח את תומכיו הבריונים אל הכיכר, לפגוע, לבזוז ולהרוג בכל מתנגדיו. וגם בפעם הזו לא שחרר את העם.

ויבואו אל הכיכר ויקראו אל מובארק וידברו אליו שחרר אֶת-עַמִּי. ויראה מובארק כי ההמון חוזר על הכיכר, וכי לא עזרו ההבטחות, המינויים, הצבא, הכנופיות והמכות בהמונים. ויקרא לערוץ ABC אליו, אל ארמונו, ויאמר אליו, רוצה לעזוב אָנֹכִי, אבל אם אתפטר כאוס יהיה ברחובות, ויכבד לב מובארק ואת העם שוב לא שחרר.

וַיֹּאמֶר ההמון אֶל-מובארק, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַליך וְעַל-מִצְרַיִם לקראת יום השישי הזה, ואַחֲרֵי-כֵן, תְשַׁחרר אותנו מִזֶּה ?

אני רק שאלה: ההבדל בין בריטניה, בריטניה הגדולה, הממלכה הבריטית ואנגליה

הפעם במסגרת המדור אתם שואלים, שאלה המגיעה אל הבלוג מספר רב של פעמים: כנראה שגם אתם מרגישים לפעמים מבולבלים לגבי המונח בריטניה. לא מבינים מה ההבדל בין בריטניה הגדולה לבריטניה או לממלכה הבריטית, ומה קשורים בכלל האירים. לא מבינים את ההבדל בין המנדט הבריטי לחיילים האנגלים שהיו בארץ. הסרט הבא יעשה לכם קצת סדר. (באדיבות הבלוג Cgpgrey).

דרום סודן, מדינה חדשה, עקרון ישן

מדוע דרום סודן תזכה לעצמאות בעוד אזורים אחרים עוד מחכים לתורם, ומדוע הכרזת העצמאות היא רק החוליה הראשונה בשרשרת

אם הכל ילך על פי התחזיות ביום ראשון בערב מדינה חדשה תצטרף אל משפחת המדינות והעמים בהכרת הקהילה הבינלאומית, והיא דרום סודן. אם לשים בצד את כל הברכות והמחמאות לכבודה של המדינה החדשה, וכמובן השמחה על כך שאוכלוסייה שסבלה ממלחמות במשך עשורים רבים תזכה סוף סוף לקבל ריבונות, עצמאות ואת החופש לקבוע את עתידה. נשאלת השאלה מדוע דרום סודן ומדוע עכשיו ?

דגלה של דרום סודן

בעולם ישנם עשרות מחוזות ואזורים הדורשים היפרדות מהריבון השולט בהם. כמו בדרום סודן ברוב אותם מקרים האזור מתדרדר לסכסוך אלים ואף למלחמה . אבחזיה, דרום אוסטיה, סומלילנד, נגורנו קרבאך, כורדיסטאן, בלוצ'יסטן וטרנסניסטריה הם רק מספר קטן של דוגמאות למחזות שהכריזו על עצמאות כזו או אחרת בשנים האחרונות, רובן לאחר, או תוך כדי שפיכות דמים וסבל רב, ובכל זאת הקהיליה הבינלאומית, עם דגש על מדינות העולם המערבי לא מוכנות להכיר בהם.

אם כך במה שונה דרום סודן מסומלילנד המחוז האפריקאי בתוך סומליה השוכן לא רחוק מגבולה המערבי של סודן? מכורסידטאן העיראקית או מדארפור? רק בדבר אחד, בסודן מדובר במלחמת אזרחים על בסיס דת.

עשרת המאמרים הנקראים ביותר בשנת 2010

כדי לסכם את השנה שעברה עשרת המאמרים הנקראים ביותר בשנת 2010

מקום ראשון: לא על הגז לבדו   (6 ביולי 2010)

מקום שני: הקשר ההודי-ישראלי  (7 בדצמבר 2009) למאמר באנגלית

מקום שלישי: רמת שלמה   (11 במרץ 2010)

מקום רביעי: הסתכלי מזרחה לא מערבה   (24 ביולי 2008)

מקום חמישי: בין שתי מפלגות   (19 במאי 2010) 

מקום שישי: לאן נעלמה ארצות הברית   (1 במרץ 2010) למאמר באנגלית

מקום שביעי: שר החוץ אביגדור ליברמן, והסיפור על מזכיר המדינה טימותי פיקרינג    (4 באוקטובר 2010)

מקום שמיני: שתי תעלות לשני גושים   (28 בדצמבר 2010)

מקום תשיעי: האומות של צפון אמריקה, פייסבוק ומה שביניהם   (6 באפריל 2010)

מקום עשירי: רוזה פארקס 55 שנים אחרי   (4 בפברואר 2010) 

עלייתו של הרייך הרביעי

הרייך הרביעי של אירופה

לאורך ההיסטוריה הגרמנית המילה "רייך" תיארה מצב רומנטי של אימפריה גרמנית יבשתית השואבת את עברה מהאימפריה הרומית הקדושה. באמצע המאה ה-19 אוטו פון ביסמרק איחד את הנסיכויות הגרמניות תחת הדגל הרעיוני של "הרייך השני". הרפובליקאים של ויימאר כינו עצמם אנשי "הרייך הגרמני", ואדולף היטלר והנאצים ניסו ליצור את "הרייך השלישי", רייך שבחלומם ימשיך ויתקיים כ-1000 שנים. כידוע כולם כשלו. המבנים המורכבים שביסמרק איחד ויצר התנפצו במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי והנאצים לא השאירו דבר מרפובליקת ויימאר, ואת רייך אלף השנה של היטלר מלחמת העולם השנייה הפכה להרס וחורבן. אך נראה שדווקא עכשיו, בשקט חרישי, מבלי שאפילו ירייה אחת נורתה, טנק אחד חצה את הגבול, או מטוס אחד הפציץ את שכנותיה האירופאיות, גרמניה עומדת להשיג את חלומה ההיסטורי. בלי מלחמה ובלי אלימות, אלא כתוצאה ממאמצים ותהליכים שנמשכו כמעט חמישה עשורים, ושיאם במשבר הכלכלי הפוקד כעת את היבשת. הרייך הגרמני של אירופה הולך ומוקם, הרייך הרביעי.

שתי תעלות לשני גושים

איך תהפוך תעלת ניקרגואה הקורמות עור וגידים בשבועות האחרונים, למוקד הסכסוך בין שני הגושים בדרום אמריקה ובין ארצות הברית למעצמות העולות

בשבועות האחרונים התגברו הפרסומים על פעילות הנדסית מוגברת וחדירה מרובה של כוחות צבא ניקרגואה אל אזור הגבול שבין קוסטה ריקה וניקרגואה אזור בו עובר נהר סאן חואן. מומחים ופרשנים מעריכים כי הפעילות ההנדסית בנהר, וזרם כוחות הצבא המגיעים לאזור הם השלב הראשון בתוכניתה של ממשלת ניקרגואה לביצוע כריית "תעלת ניקרגואה" שתחבר בין האוקיינוס השקט לאטלנטי ותהייה נתיב מסחר חדש, מודרני ומתחרה לתעלת פנמה.

התוכנית לבניית תעלה ניקרגואה אינה תוכנית חדשה. היסטורית הדיבורים על תעלה שכזו החלו כבר בתחילת המאה ה–19, הרבה לפני שבכלל חשבו להקים את תעלה פנמה. אך בסופו של דבר מאבקים פולטים, שיקולים כלכליים ואינטרסים אמריקאים הסיטו את התוכניות הישנות, ופנמה זכתה בתעלה ששינתה את כלכלתה מקצה לקצה והפכה את אותה מדינה קטנה לאחת העשירות (לנפש) בדרום ומרכז אמריקה. אך בשנים האחרונות ובמיוחד מאז חזר דניאל אורטגה אל ראשות ממשלת ניקרגואה חזרו התוכניות הישנות לבניית התעלה אל הכותרות.

על פניו לתעלת ניקרגואה ישנם יתרונות רבים. קודם כל היא קרובה יותר גיאוגרפית לשלושת יעדי המסחר העיקרים בעולם הנאלצים היום להשתמש בתעלת פנמה: ארצות הברית, אירופה, ומזרח אסיה. בניית תעלה בניקרגואה הנמצאת צפונית יותר יבשתית ולכן קרובה יותר לכל השלושה תקצר את הדרך בין היבשות באפון ניכר, (הערכות מדברות על שיט שבין יום ליומיים פחות). מאחר שתעלת ניקרגואה עתידה להבנות 100 שנה אחרי תעלת פנמה, בנייתה עשויה וגם מתוכננת לפתור את בעיית פנמקס (Panamax), המטרידה היום את עולם הסחר עולמי. פנמקס הוא כינוי למגבלות אותם יש לקחת בחשבון כאשר בונים אוניות שצפויות לעבור בתעלה. מגבלות של גובה, אורך ועומק של האוניות, שאולי היו רלוונטיות בתחילת המאה ה-20 ולרוב אותה מאה, אך הפכו למעמסה על בניית אוניות חדשות ומודרניות ובכך סגרו את היכולת להשתמש בתעלה עבור חלק הולך וגדל של אוניות המשמשות לסחר העולמי. כלכלת  ניקרגואה גם כן צפויה להרוויח מתעלה שכזו בדיוק כמו שפנמה הרוויחה מהתעלה שלה, מה שיכול להפוך את אחת המדינות העניות במרכז אמריקה לאחת העשירות, תוך זמן קצת יחסית, ולחלץ מיליונים מעוני.

אך לצד כל אותם יתרונות בעיה אחת מרחפת מעל בניית תעלת ניקרגואה והיא המדינה בה מתוכננת התעלה, ניקרגואה. לעומת תעלת פנמה העוברת במדינה פרו-אמריקאית ופרו-מערבית. ניקרגואה היא מדינה סוררת השייכת לגוש המדינות האנטי-אמריקאיות ביבשת דרום אמריקה, גוש מדינות המונהג היום בידי ונצואלה של הוגו צ'אווס. ומכיוון שארצות הברית לא תרצה לתמוך כלכלית בפרויקט שמוקם במדינה כזאת, ומכאן שגם גופים בינלאומיים הנשמעים לרצונה כמו הבנק העולמי וקרן המטבע ידירו את רגליהם ולא יתנו את הסיוע והעזרה. עולה סוגיית המימון.

על פי הערכות עלות הקמת התעלה תנוע בין 20 ל - 30 מיליארד דולר, וזה עבור מדינה שתקציבה השנתי הוא קצת יותר ממיליארד דולר. מה שאומר שניקרגואה לא תוכל לבנות את התעלה באופן עצמאי וגם לא לקבל הלוואות ותאלץ לחפש ממיון ממדינות וממשלות אחרות. רוסיה כבר הודיעה שהיא מתעניינת במיזם, גם איראן ואיחוד האמירויות כבר קיבלו פנייה, וסביר שגם סין תציע עזרה בהקמה, אם באופן כספי ואם  עזרה הנדסית ופיזית כמו שהיא עושה פעמים רבות באפריקה בשנים האחרונות. רוסיה איראן, העולם הערבי וסין אלו בדיוק אותן מדינות שארצות הברית לא רוצה לראות כל כך קרוב לגבולה הדרומי. ובטח לא כבעלים בפועל של אחד מהפרויקטים הכלכליים החשובים ביותר שיהיו בתחילת המאה העשרים ואחת, נתיב הסחר החדש בין מזרח ומערב.

אך יותר מאשר התעלה מאיימת על ארצות הברית היא מאותת לנו שוב על המאבק בין הגוש הפרו-אמריקאי לגוש האנטי- אמריקאי המתבסס בדרום יבשת אמריקה. ועל ניסיונות החדירה של גורמים ומדינות כמו העולם המוסלמי, רוסיה וסין לאותו גוש אנטי-אמריקאי ולחזק אותו בעזה מבחוץ.

האם ארצות הברית תשב בשקט ? רוב הסיכויים שלו, מניסיון העבר ארצות הברית מאד רגישה לכל מה שנוגע לדרום ומרכז אמריקה, ובעיקר לכל נושא המתקשר לתעלת פנמה. היא התערבה צבאית בכל פעם שראתה סכנה המתקרבת אל תעלת פנמה, ולא חשבה פעמים להחליף שליטים בפנמה ובמדינות השכנות אם חשבה שזה יסייע לה לשמר את התעלה בשליטה אפקטיבית שלה. אז כמובן תעלה שמראש מוגדרת כתעלה המתחרה בתעלה פנמה האמריקאית, לא תתקבל בשקט אצל המעצמה מצפון. בסוף שנה הבאה צפויות להתקיים בחירות בניקרגואה מה שיהפוך את המדינה לזירת מאבק בין שני הגושים. אם ארצות הברית תחליט סופית שאורטגה ותוכנית התעלה שלו ממשיים והם בדרך לביצוע היא תעשה כל שביכולתה (כמו שעשתה פעמים רבות בעבר) כדי לדאוג שהוא יאבד את כיסאו. במידה והתעלה עדיין בשלב הדיבורים וייקח עוד זמן רב עד שהפרויקט יבשיל, אפשר קצת לחכות עם המעורבות האמריקאית בסוגיה.

בכל מקרה ניקרגואה מסמנת את עצמה כמוקד המאבק הבא בין שני הגושים בדרום אמריקה, ובין המעצמות העולות לארצות הברית. מה שיהפוך אותה לאחת המדינות המעניינות והמסקרנות של השנים הקרובות.

עכשיו זה כבר רשמי, לפחות ספורטיבית אנחנו בעולם חדש

ההודעה של פיפ"א (FIFA) השבוע, כי רוסיה תארח את המונדיאל ב-2018, וקטאר ב-2022 החלטה שמצטרפת למספר החלטות דומות שקיבלו לאחרונה הוועד האולימפי הבינלאומי, התאחדות האתלטיקה הבינלאומית ופדרציית השחייה הבינלאומית. החלטות שהן ההוכחה הספורטיבית לכך שהעולם סביבנו משתנה בקצב מהיר. השתלטות מוחלטת של מדינות שעד לא מזמן כונו מדינות העולם "השלישי" ו"השני" על אירוח אירועי הספורט הבינלאומיים המרכזיים. (להוציא את אולימפיאדת לונדון ב 2016). לרוסיה יהיה זה המונדיאל הראשון, כבוד שאפילו ברית המועצות לא זכתה לו, וקטאר תהייה הנציגה המזרח תיכונית הראשונה בהיסטוריה המארחת אירוע ספורטיבי בינלאומי מהליגה הראשונה.

רוסיה חוגגת את הזכייה

הטענה כי ספורט כמו כלכלה הוא מייצג מוקדם של הפוליטיקה העולמית נראה עובדת גם במקרה הזה כאשר עולם הספורט הבין הרבה יותר מהר מהפוליטיקאים את עולם הכוחות החדש אליו אנחנו צועדים, לאיפה זורם הכסף הגדול והיכן צפויים להיות מוקדי הרייטינג בשנים הבאות. כמובן שגם בבחירה של פיפ"א יש מספר עיוותים. קטאר היא כמובן לא מעצמה עתידית, אבל נראה שמאגרני התחרות נתנו את הקול למדינה הקטנה יותר כמייצגת העולם הערבי מאשר מייצגת של עצמה. מה שכמובן גם עשוי לגרור גל בעיות בשנים הקרובות. אל תתפלאו אם לפתע מספר מדינות יפנו לפיפ"א בבקשה לשנות את הבחירה ולעביר את התחרות למדינה אחרת. או שאולי פיפ"א עצמה תחליט לחלק את התחרות בין קטאר למספר מדינות שכנות אחרות כמו איחוד האמירויות, כווית ובחריין בדומה לאליפות העולם בקריקט 2007 שחולקה בין מספר מדינות באיים הקריביים.  

רשימת התחרויות הבינלאומיות החשובות בשנים הקרובות:

• אליפות העולם בכדורגל 2010:  דרום אפריקה
• אליפות העולם באתלטיקה 2011:  טגו, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בשחייה 2011:  שנגחאי, סין 
• המשחקים האולימפיים 2012:  לונדון, בריטניה
• אליפות העולם באתלטיקה 2013:  מוסקבה, רוסיה
• אליפות העולם בשחייה 2013:  דובאי, איחוד האמירויות הערביות. (דובאי ויתרה לבסוף על התחרות והיא תתקיים בספרד)
• המשחקים העולמיים 2013: קאלי, קולומביה.
• משחקי החורף האולימפיים 2014:  סוצ'י, רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2014:  ברזיל
• אליפות העולם באתלטיקה 2015:  בייג'ינג, סין
• אליפות העולם בשחייה 2015:  קאזאן,רוסיה
• המשחקים האולימפיים 2016:  ריו דה ז'ניירו, ברזיל
• אליפות העולם בשחייה 2017:  גוודלחרה, מקסיקו
• משחקי החורף האולימפיים 2018:  פאיאונגצ'אנג, קוריאה הדרומית
• אליפות העולם בכדורגל 2018:  רוסיה
• אליפות העולם בכדורגל 2022:  קטאר

הפוסט עודכן בתאריך ה-20 ביולי 2011 כדי להוסיף את ההחלטות החדשות של פדרציית השחייה הבינלאומית

שובם של ההלניסטים

ישראל, קפריסין ויוון, 2000 שנה אחרי מרד החשמונאים ישראל והעולם ההלניסטי צריכים לשלב ידיים

מאז התגלו מאגרי הגז העצומים אל מול חופי ישראל מלאים העיתונים בתשובות לשאלה כיצד יש לחלק את המשאב בין אזרחי ישראל? כמה יתרמו אותם מאגרים לכלכלת ישראל בעתיד? ומי הולך להיות המרוויח הגדול? אך לצד אותם יתרונות (וחסרונות) כלכליים המגיעיםעם גילוי זה ישנו גם הצד הפוליטי-הבינלאומי. בו מודגשות בעיקר מדינות אגן הים התיכון המזרחי יחד עם שתי הבעיות העיקריות הניצבות בפני ישראל כיום: שאלת הגרעין האיראניוהעוינות הטורקית. שילוב המאפשר לישראל ליצור מהלך בינלאומי חסר תקדים שיחבר אותה אל מדינות העולם "ההלניסטי" ואף לצרף את רוסיה ושאר העולם הנוצרי-אורתודוקסי לראשונה בהיסטוריה למחנה שלה.

גז ישראלי-קפריסאי הולכה יוונית צריכה אירופאית

מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

אם התחזיות בנוגע לתגליות הגז נכונות במים שמול חופי ישראל נמצא אחד הריכוזים הגדולים  ת בעולם של גז שהתגלו בשנים האחרונות. ריכוז כה גדול שמדינת ישראל לעולם לא תוכל להשתמש בכולו בעצמה (אלא אם כן אתם מעוניינים לשמור על אותם מאגרים ל-100 שנה) ותאלץ לייצא חלק גדול מהם למדינות העולם. במקביל גילויים נוספים מתגלים אל מול חופי קפריסין (הזקוקה לגז אף פחות מישראל) גילויים שהופכים את תרחיש הייצוא כמעט לוודאי ובכך מייצבים את אגן הים התיכון המזרחי לאחד הנכסים האסטרטגים החשובים בעולם האנרגיה.

באופן טבעי היה אפשר להעריך כי כל אחת מהמדינות תנצל ותנהל את משאב הגז באופן עצמאי. אך לא כך הם הדברים. לקפריסין ישנה בעיה בלהגן צבאית על מצבורי הגז שבשטחה במיוחד עקב האיומים ההולכים וגדלים מצדה של טורקיה בנושא. בעוד לישראל ישנה בעיה ביצוא הגז עקב כל שהיא מנותקת יבשתית מאירופה וכי הולכת גז באופן נוזלי הינה יקרה במיוחד. כך נוצרת עבור שתי המדינות הזדמנות נהדרת לשתף פעולה. ישראל תגן על הגז הקפריסאי-ישראלי בפני איומים חיצוניים וקפריסין תרתום את אחותה הגדולה יוון בכדי להקים צינור גז המחבר את יוון לקפריסין ואת קפריסין לישראל, ובכך תפתח האפשרות לייצא את הגז לאירופה המחפשת באופן נואש כיצד לגון את מקורות האנרגיה שלה.

בין טורקיה ליוון

ומה תרוויח יוון אתם שואלים? אז מעבר לתמלוגים הכספיים ממעבר הגז בשטחה ולתלות האירופאית שתיווצר בצינור אליו היא שייכת ומובילה. עסקה שכזאת מחלישה את טורקיה וכאשר טורקיה נחלשת יוון מרוויחה. טורקיה ששינתה לאחרונה את יחסה לאירופה ובמיוחד לישראל מאמינה כי הגז הקפריסאי שייך בחלקו לה, דרך שליטתה בצפון קפריסין ומעוניינת לשלוט צבאית במזרח הים התיכון. כך שהידוק הקשרים בין שלושת המדינות המקיפות אותה היא טבעית, הכרחית ותעמיד את טורקיה במצב מסובך אף יותר ממה שהיא נמצאת כעת.

האיום האיראני הקשר הרוסי

מוקדון ויוון עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון

וכאן נכנסת לה הצלע השלישית והיא איראן. תארו לכם מצב בו ישראל מזרימה גז בכמויות עצומות ליוון ומשם לאירופה. מי הנפגעת העיקרית? מי שמזרימה את הגז כעת וזאת היא רוסיה. רוסיה שאינה מעוניינת לאבד את המונופול שיש לה בגז האירופאי לא תאפשר לגז ישראלי לזרום לאירופה בלי לקחת בחשבון את האינטרסים שלה.  כמובן שישראל אינה שחקן כה גדול בשביל להפריע לגז הרוסי אבל היא עדיין שחקן חדש, ומכיוון שתקיפה רוסית על מאגרי הגז אינה מתקבלת על הדעת האפשרות היחידה שנשארת עבור הצדדים היא שילובה של רוסיה במיזם הולכת הגז. שילוב שכזה לא רק יחזק את הקשרים בין ישראל ורוסיה, ויכניס ידע וניסיון בעולם האנרגיה שלאף אחת ממדינות האזור אין. אלא גם יוכל ליצור ברית לא צפויה ואף לאפשר לישראל מנוף לחצים על רוסיה להפסיק את תמיכתה באיראן. ורוסיה כמו רוסיה תמיד הולכת עם מי הצד שמשלם יותר. ובין הנפט האיראני והגז האירופאי הבחירה הרוסית תמיד תהייה בגז.

כך שלושה תהליכים שונים ששולבו יחד מולידים מסקנה אחת ויחידה, המפתח להצלחת מיזם הגז הישראלי, הוא שילוב הייצוא במשוואה והכנסת אינטרסים נוספים מלבד מחיר נמוך לצרכן. אם דרך העולם היווני ומשם למזרח אירופה, ואם על ידי מדינות נוספות כמו ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית ואפילו עזה. כי מעבר להיות של הגז משאב כלכלי, הגז הוא גם משאב אסטרטגי מדיני, המסוגל להביא לפתרונן של בעיות רבות איתן מתמודדת ישראל.